קווין משחקים אותה כבר 35 שנה
עדכון אחרון: 30/06/2015
| מאת: אייל גולדמן
היום לפני 35 שנה יצא אלבומה השמיני של להקת קווין, "דה גיים". אלבום זה הוא המצליח ביותר של הלהקה בארה"ב, עם מכירות של יותר מ-4 מליון עותקים. הוא מסמל גם שינויים רבים בקו המוסיקלי של הלהקה, שבהמשך הביאו אותה לירידה בפופולאריות בארה"ב מצד אחד, ומצד שני לחיזוק מעמדה בדרום אמריקה.
האלבום עצמו הוקלט בין יוני 1979 למאי 1980 באולפני מיוזיקלנד במינכן, בעזרתו של המפיק הגרמני ריונלד מאק. עשרה שירים, חמישה סינגלים, ופעם ראשונה שיכולנו לשמוע סינטייסיזר באלבום של קווין. כן, למרות כל העושר המוסיקלי והעיבודים המורכבים, כל שמונת האלבומים כללו רק באס, תופים, גיטרה ופסנתר (וכמובן, הרמוניות קוליות של חברי הלהקה). קווין אף הדגישו על עטיפת כל תקליט שאין שימוש במכשיר המשוקץ, עד שהגיע "דה גיים" והכיתוב "אלבום זה כולל את ההופעה הראשונה של סינטיסייזר באלבום של קווין".
ואת הסינטי הזה אפשר לשמוע בשנייה הראשונה של השיר שפותח את האלבום, "פליי דה גיים" (שנכתב ע"י פרדי מרקורי). השיר הוא גם הסינגל השלישי מהאלבום והגיע למקומות יפים ברוב המצעדים בעולם. אבל הסיפור האמיתי של האלבום הוא
"ANOTHER ONE BITES THE DUST"
שירו של באסיסט הלהקה ג'ון דיקון (שגם אם תראו אותו מולכם ברחוב סיכוי נמוך שתזהו אותו). זהו הסינגל הרביעי מהאלבום, ובאופן רשמי הסינגל המוכר ביותר של קווין בארה"ב, שם הגיע לראש המצעד עם מכירות של 7 מליון עותקים (באופן לא מפתיע, הוא הגיע למקום הראשון במצעד גם בישראל). השיר מורכב ברובו מנגינה של דיקון על רוב הכלים, ומושפע רבות מהשיר "גוד טיימס" של להקת שיק. קווין הוציאו את השיר כסינגל לאחר שמעריץ נלהב הסביר להם שזה אולי השיר הכי טוב שלהם. קראו לו מייקל ג'קסון.
בניגוד לאלבומים קודמים, "דה גיים" מכיל רק שלושה שירים של פרדי מרקיורי. אבל כשאחד מהם הוא
"CRAZY LITTLE THING CALLED LOVE" אין עם זה שום בעיה. זה היה הסינגל הראשון מהאלבום והסינגל הראשון של קווין שהגיע לראש המצעד האמריקאי (ונשאר שם ארבע שבועות ברציפות). תחושת הרוקאבילי הקלילה לא הזיקה להצלחתו גם ברחבי העולם, וסימנה גם את תחושת החיפוש של חברי הלהקה אחרי סאונד חדש. לא רע בשביל שיר שנכתב בעשר דקות באמבטיית קצף על גיטרה לא מכוונת.
"דה גיים" סימן את קו פרשת המים אצל קווין, השינוי בין שנות השבעים הפומפוזיות לשנות השמונים של הגרובי דיסקו וסינטיים. זה האלבום שמכיל הכי פחות גיטרות וסולואים מכל שאר אלבומי הלהקה. בריאן מאי החליט להתנסות בצלילים אחרים, כמו הרבה אמנים בתחילת שנות השמונים. יש בו רצף שירים שמרגישים שונים לחלוטין, בעיקר בגלל שכל חבר להקה עבד על השירים שכתב בעצמו. אבל כנראה שהנוסחה הזאת עבדה, כיוון שמצעדי המכירות לא משקרים.
האלבום הבא "פלאש גורדון" (1980), היה פסקול לסרט באותו השם, והיה בעיקר תרגיל בהפקה של בריאן מאי. "הוט ספייס" מ-1982, האלבום האמיתי שעקב אחריו, נכשל באופן יחסי עקב פנייתה של הלהקה לכיוון שחור מידי לטעמם של המעריצים והמבקרים. אבל, מומלץ לשמוע אותו כדי להבין מה קרה ללהקה באותן שנים, כי למרות הכל, הוא מכיל את אחד מהלהיטים הגדולים של הלהקה, "אנדר פרשר" עם דיוויד בואי.