נינט ודודו טסה עושים את זה בערבית
עדכון אחרון: 15/07/2015
| מאת: אייל גולדמן
השבוע יצא הסינגל ד'וּבּ וּתְפַטַר (יא סלימה) , שיר ראשון מתך אלבום ההמשך לפרוייקט "דודו טסה והכוויתים". נינט טייב מתארחת בשירה בערבית בניב עיראקי על רקע הפקה של של דודו טסה ושותפו לפרוייקט ניר מימון, והשיר עצמו הוא של אחיו של סבו של טסה, סאלח אל-כוויתי.ב-2011 יצא "דודו טסה והכוויתים", פרוייקט שאפתני שבו חידש טסה את שירי סבו ואחיו, דאוד וסאלח אל-כוויתי. האחים אל-כוויתי הם מאבות המוסיקה העירקאית המודרנית, למרות שנולדו בכווית עקב מסעות המסחר של אביהם. בגיל צעיר קיבלו השניים כינור ועוד, וכשרונם הנדיר היה ברור באופן מיידי. הם חזרו כנערים לעיראק, שם החלו ללמוד מוסיקה בצורה מסודרת. במהלך שנות ה-20 הקליטו האחים בחברות התקליטים העיראקיות, ניגנו לצד גדולי זמרי המדינה, והופיעו רבות ברחבי המזרח התיכון. החלוקה הייתה ברורה - דאוד שר את השירים שסאלח כותב ומלחין. שיריו של סאלח הצליחו כל כך, שנתבקש לכתוב שירים לאום כולתום ומוחמד עבד אל-ווהב. בהמשך הפכו האחים לחביבי השלטון העיראקי, והקימו את תזמורת הרדיו הלאומית של עיראק.
הקריירה של האחים נקטעה כשהשניים עלו ארצה בשנות החמישים. יצירותיהם קוטלגו כ"לחן עממי" או נוכסו לאמנים ערבים אחרים, וכשעלה סדאם חוסיין לשלטון, החל מסע של מחיקת כל זכר למורשת המוסיקלית של האחים. גם בארץ הסיפור לא היה פשוט - הם הופנו למעברה ומשם לשכונת התקווה, כאשר לא קיבלו כל הכרה לפועלם בארץ מולדתם. רק זוזו מוסא השכיל להכניס אותם כנגנים אורחים לתזמורת קול ישראל בערבית, וגם זה היה סוג של גטו קטן ואפלולי לצמד ענקים כאחים אל-כוויתי. האחים פרשו ממוסיקה בצורה פעילה, ואף אסרו על ילדיהם לעסוק בתחום.
אבל דודו טסה הוא לא בדיוק בחור ממושמע. כשנתבקש בתחילת שנות ה2000 לבצע את השיר "פוג אל נחל" לפסקול הסרט "סוף העולם שמאלה", הוא לקח את הסיפור צעד קדימה והחל לחקור את קאנון השירים המשפחתי. זה לקח לו כמעט עשור, אבל התוצאה הייתה משהו שלא נראה במחוזותינו - הפקה שמתכתבת עם ההווה והעבר (שילוב של דגימות מההקלטות המקוריות לצד נגינה רוקנ'רולית), עיבודים עשירים, ושילוב של זמרים כמו ברי סחרוף ויהודית רביץ ששרו בערבית. באלבום השתתפה גם כרמלה טסה, אמו של דודו ובתו של דאוד. את תהליך היצירה לווה סרט תיעודי, "עירקנ'רול" שהוקרן בארץ 2.דודו טסה הופיע עם הפרוייקט במספר מקומות בארה"ב כולל בבניין האו"ם בניו יורק ובמספר פסטיבלים ברחבי העולם. בישראל הועלה הפרויקט מספר בודד של פעמים.
ועכשיו חוזר דודו טסה שוב למקורות , ולוקח איתו את נינט טייב. אז אחרי כל ההקדמה הזאת, איך השיר?
שמחים לבשר לכם שהשיר נפלא. הוא מרגיש כמו המשך ישיר לאלבום הראשון, עם סאונד חדש\ישן, סמפול של חליל מצד אחד, ומצד שני נגינה חיה של טסה ומימון. הנגנים ברק קרם (תופים), ניצן קאנטי (כינורות), נטע מימון (צ'לו) ואריאל קסיס (קאנון) נותנים נפח וצבע שמתכתב עם הפקות לו פיי סטייל אגן התיכון של הסיקסטיז, אבל גם עם הוויב הכי היפסטרי שישי לאירופה להציע.
השירה של נינט יושבת בול על ההפקה, ומוכיחה בפעם המי יודע כמה שהקול של נינט הוא משהו של פעם בדור. קול שרק צריך לקבל שיר טוב, והיא תיקח אותו למעלה. נקווה שזה לא שיתוף הפעולה היחיד של נינט באלבום כולו.
לסיכום - 4.5 מתוך 5 , שיר נפלא שאולי לא יקבל את האהבה של הרדיו המקומי, אבל חשוב כתיעוד לפועלם של האחים אל-כוויתי, וכזה שכיף לשמוע ברגע שמתגברים על השפה הערבית.
הלוואי וכל האלבום ישמור על הסטנדרט הגבוה שלו.