אלבומים שאהבנו, חלק א'
מידי פעם נעצור את כל הקשקשת על מה חדש, מי חוגג יומהולדת ומה יצא היום ונתמקד באלבומים או סרטים ששינו את חיינו. היום נדבר על האלבום הראשון של הרכב הפרוטו פאנק הסטוג'ס, להקתו של איגי פופ, שנחשב לאחד החשובים בהיסטוריה של הרוק האלטרנטיבי.
הסטוג'ס התחילו לנגן ב-1967 באיזור דטרויט. ההרכב המקורי כלל את איגי פופ בשירה (אחרי שהבין שהוא מתופף בינוני), דייב אלכסנדר על הבאס, סקוט אשטון על התופים ואחיו רון אשטון על הגיטרה. מבקרים מקומיים תיארו את הסאונד המקורי של הסטוג'ס כמיקס בין מוסיקת אוונגרד לבלוז שבטי, נגינת רוק ששילבה פידבקים ושימוש בכלי בית כמו שואב אבק ובלנדר. למרות הסאונד המוזר, הסטוג'ס הפכו להיות חביבי הקהל המקומי די מהר, הרבה בזכות ההתנהגות של פופ על הבמה - התמרחות בחמאת בוטנים ובשר, חיתוך החזה עם זכוכיות שבורות ואפילו שירה למיקרופון! איגי פופ גם נחשב לאחד ממציאי הסטייג דייבינג, קפיצה מהבמה אל הקהל.
ב-1968 היו הסטוג'ס מופע קבוע במועדוני דטרויט. סוכן אמנים של חברת אלקטרה שהגיע כדי לראות את MC5 ראה את מופע החימום שלהם והחתים גם אותם. הדרך להקלטת האלבום הראשון נסללה בו במקום והבחירה בג'ון קייל, חבר בוולוט אנדרגרואנד, הייתה הצעד הטבעי הבא.
אבל כבר בתחילת התהליך נתגלתה בעיה רצינית מאוד - לסטוג'ס היו רק חמישה שירים. בהופעות כל שיר הפך לג'אם ארוך על בסיס הבית\פזמון הקצר שנכתבו לו, משהו שלא ממש מתאים לאלבום בשנת 1969 ללהקת "רוק". שירים כמו "I Wanna Be Your Dog" או "1969" התארכו לגרסאות של 10 דקות ושיר כמו " We Will Fall" היה מגיע לאורכים של 15 ו-20 דקות.
שני השירים הנותרים,"Ann" ו"No Fun" היו גם עם אופציות להארכה אין סופית, מה שנתן לאיגי פופ את הזמן הנדרש לעשות את כל השטיקים שלו על הבמה. ג'ון קייל הסביר להם שהאופציה של הגרסאות הארוכות היא בלתי אפשרית מבחינת חברת התקליטים והלהקה החליטה להשאיר את "We Will Fall" כקטע הג'אם היחידי באלבום (באורך של כ-10 דקות) ולתת ל "No Fun" את חמש הדקות הבסיסיות שהוא דרוש.
וכך, לאחר תהליך הקלטה בסיסי ומהיר, הגישו חברי הלהקה אלבום של חמישה שירים לחברת התקליטים. אלבום באורך של כ-25 דקות. חברת התקליטים כעסה (ובצדק) ושלחה את הסטוג'ס להשלים את התקליט עם עוד שלושה שירים קצרים, "Real Cool Time", "Not Right, "Little Doll" שנוגנו לראשונה באולפן והוקלטו מייד עם כתיבתם; סיבה מצויינת לכך שהם נשמעים מנותקים משאר שירי האלבום ואפילו פחות כמו שירים "רגילים" של הסטוג'ס, שהתרגלו לפתח את השירים בהופעות, לג'מגם עד שזה נשמע נכון ואז לקבוע סוג של מבנה לכל שיר. האלבום כולו נכתב ונוגן על ידי חברי הסטוג'ס במשותף, כשג'ון קייל מתארח בויולה ופסנתר.
השיר הראשון באלבום, "1969" הוא שיר רוקנ'רול בסיסי שמובסס על מקצב הג'ונגל של בו דידלי ומדבר על החיים בשנת 1969. אבל כבר בשיר הבא, "I wanna Be Your Dog", העניינים מסתבכים - שיר על יחסי שליטה מיניים תחת מעטה של פאזים כבדים ולחן כמעט מונוטוני. אם זה לא היה מספיק, 10 הדקות של "We Will Fall" סגרו את צד א' של התקליט וגרמו לרוב המאזינים לא להפוך את התקליט להעיף אותו מהבית. צד ב' מתחיל בצורה מבטיחה למאזין התמים עם "No Fun", שמדבר על כמה לא כיף וכלל את המילה הפופלארית "Babe", אבל אחרי שתיים וחצי דקות של בית\פזמון, הסטוג'ס מתחילים למתוח את השיר כמו בהופעות, כולל פידבקים, צעקות של פופ וקצב רפטטיבי שלא בדיוק הסתדר לרוב הקהל האמריקאי שהיה רגיל לשירים קצרים ונחמדים. ארבעת השירים הנותרים תמיד הרגישו לי באופן אישי כפילרים באלבום, אבל כבודם במקומם מונח.
זה לא יהיה מפתיע אם אגיד שהאלבום היה כשלון מסחרי - הוא הגיע למקום ה-106 במצעד האמריקאי ושני הסינגלים ממנו , "1969" ו-"I Wanna Be Your Dog" כלל לא נכנסו למצעד. הסטוג'ס ראו את עצמם כהרכב פרי ג'אז, והדיסוננס שיצרה חברת התקליטים בהתעקשות שלה להפוך אותם ללהקת רוק הביאה למשהו שלא הכרנו קודם - מוסיקאים שלא "יודעים" לנגן, אבל בעלי מעוף גבוה ורצון ליצור אמנות ולא שירים חביבים. למרות הכישלון, הקליטו הסטוגס ב-1970 את "Fun House", שכשל גם הוא מבחינה מסחרית.
אז רוב מי שקנה את האלבום העיף אותו די מהר לחנויות יד שנייה וחנויות נתקעו עם סטוקים של האלבום. אבל אז קרה משהו מוזר, באמצע שנות השבעים הפכו הסטוג'ס לסוד השמור של הקהילה האלטרנטיבית באמריקה ובבריטניה. דיוויד בואי הפך לסוג של מושיע עבור איגי פופ ועזר לו להקליט את שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, שהצליחו באופן יחסי. הסאונד של הסטוג'ס הפך לסוג של הצהרה אמנותית והשראה לכל להקות הפאנק - גם אם אתה לא נגן טוב כמו מישהו מאמרסון ,לייק ופלמר, זה לא אומר שאתה לא יכול לנגן. וזאת מנטרה שממשיכה להדהד מאז ועד היום, גם בעידן האלקטרוני שבו כל ילד עם מחשב יכול לעשות מוסיקה בלי שום ידע בתווים. היום נחשב האלבום לאבן דרך בתולדות המוסיקה, פורץ דרך שהקדים את זמנו ופתח את הדלת לאמנים כמו הסקס פיסטולס, הראמונס ובתכלס, כל מי שרצה לעשות רוקנ'רול בסיסי מבלי להתחבא מאחורי מילים גבוהות והרים של מקלדות ולחנים מורכבים. קשה לדמיין את עולם הרוק בלעדיו ונראה שאם לא היו קיימים, ההיסטוריה של הרוק יכלה להראות שונה מאוד.
כמובן שאת האלבום רצוי לשמוע בויניל ואם תצליחו להשיג עותק מקורי, תודיעו לנו. האופציה השפויה יותר היא אחת מההדפסות המחודשות שלו בתקליט, או גרסת הדלוקס בדיסק, שכוללת את המיקס במקורי שיצר איגי פופ ואת המיקס שעשה ג'ון קייל שנדחה על ידי חברת התקליטים. כך או כך, אם אתם אוהבים גיטרות
מלוכלכות, שירה אלימה, תופים בועטים ומילים מתריסות, האלבום הראשון של הסטוג'ס הוא אלבום חובה באוסף שלכם.