בון גו'בי מחליקים לפסגה
עדכון אחרון: 18/08/2015
| מאת: אייל גולדמן
ב-18 לאוגוסט 1986 יצא אלבומם השלישי של להקת הרוק אמריקאית בון ג'ובי, "Slippery When Wet". אלבומם הקודם "Fahernheit 7800" היה הצלחה גדולה והגיעה לאלבום זהב, אבל כנראה שהעולם (וגם חברי הלהקה) לא היו מוכנים למה שיקרה עם האלבום החדש - שמונה שבועות בראש המצעד האמריקאי,האלבום הנמכר ביותר ב-1987 ומכירות של יותר מ-10 מליון עותקים רק באמריקה, מה שהופך אותו לאלבום המצליח ביותר של הבחורים מניו ג'רזי.למרות ההצלחה של האלבום הקודם, ג'ון בון ג'ובי לא היה מרוצה מהעובדה שהוא עדיין לא סופרסטאר בינלאומי. הוא הבין שנדרש שינוי כללי במערכת וגם בדרך החשיבה שלו ככותב. הצעד הראשון היה להביא לתוך תהליך היצירה את הכותב המקצועי - דסמונד צ'יילד. צ'יילד פרץ לעולם הכתיבה המקצועית לאחר קריירה בינונית כחבר בלהקת רוק וההצלחה הראשונה שלו הייתה עם להקת KISS בשירה המצליח ביותר, "I Was Made For Lovin' You" (הוא כתב עוד כמה שירים שאתם מכירים כמו "Poison" של אליס קופר ו-"Livin' La Vida Loca" של ריקי מרטין). עם קרדיט כזה קשה להתווכח ולמרות שכתבו כבר מספר שירים, בון ג'ובי וריצ'י סמבורה הזמינו את צ'יילד למרתף של סמבורה בניו ג'רזי להשתתף בתהליך.
מפה לשם, נכתבו 30 שירים. איך מסננים כזאת כמות לאלבום בודד? בון ג'ובי עלו על הטריק הבא - הם ניגנו את השירים לקהל מקומי צעיר שדירג את השירים ואפילו עזר לסדר את השירים באלבום. עוד צעד בהבאת המוסיקה של הלהקה לקהל רחב יותר הייתה להוריד את מינון הסאונד הכבד שאפיין את שני האלבומים הראשונים. לצד הזה דאג המפיק הקנדי המנוח ברוס פארביירן, מגדולי מפיקי הרוק\פופ באייטיז ובניינטיז (KISS,INXS, Aerosmith, AC\DC,Yes). על תהליך המיקס פיקח בוב רוק, שאם נרשום אלפית מהקרדיטים שלו, האינטרנט יקרוס (רק נציין שזה האיש שהפיק למטליקה את האלבום השחור). האלבום הוקלט בונקובר בין ינואר ליולי 1986, ונתן לחברי הלהקה זמן להסתובב באיזור כשלא היו עסוקים בהקלטות (עוד על זה בהמשך).
את האלבום הקדים הסינגל "You Give Love A Bad Name", הראשון מארבעת הסינגלים ששוחררו מהאלבום. השיר נכתב במקור לבוני טיילור, אבל צ'יילד לא היה מרוצה מחוסר ההצלחה שלו ועיבד אותו מחדש יחד עם בון ג'ובי. התוצאה? השיר הראשון של הלהקה בראש המצעד האמריקאי. לא הזיקה גם העבודה שהשיר לווה בקליפ שנטחן עד דק בMTV.
הסינגל הבא היה שיר שבון ג'ובי חשב שהוא פשוט לא מספיק טוב (רק כדי להראות לכם כמה אמנים לא מבינים לפעמים מה יש להם בידיים) -"Livin' on a Prayer" הוא אולי השיר הכי מוכר של בון ג'ובי, עם מכירות של כמעט מליון עותקים פיזית ו-3 מיליון הורדות. השיר נבחר כל פעם מחדש ברשימות "השיר הכי טוב" של מועדוני המעריצים העולמיים וזיכה את הלהקה במקום הראשון במצעד פעם שנייה ברציפות. הוא צעד שוב במצעד הרוק הבריטי במקום הראשון ב-2009,2010 ו-2011 (הבריטים מוזרים מאוד).זהו, בון ג'ובי בשלב הזה הופכים לכח שאי אפשר להתעלם ממנו.
בהמשך יצאו עוד שני סינגלים, "Dead Or Alive", בלדת בוקרים רגישה שהייתה אמורה להיות גם הסינגל המוביל והשם לאלבום (זה הגיע למצב שצילמו עטיפה של חברי הלהקה מחופשים לבוקרים, שהפכה לעטיפת הסינגל). השיר הגיע למקום השביעי במצעד, מה שהפך את האלבום לאלבום ההארד רוק הראשון עם שלושה סינגלים רצופים בטופ טן. הסינגל האחרון "Never Say Goodbye" יצא רק במדינות מסויימות כמו אנגליה וניו זילנד ולכן לא נכנס למצעד האמריקאי.
את ההשראה לשם האלבום קיבלו חברי הלהקה לאחר ביקור במועדון חשפנות בונקובר. העטיפה המקורית הייתה של אישה בגופייה צהובה קרועה, עם שם האלבום כתוב על החזה הממש גדול שלה. מפחד לחרם ברשתות החנויות הגדולות, הם התפשרו על תמונה של שקית זבל שעליה כתוב שם האלבום והלוגו של שם הלהקה.
האלבום צעד 38 שבועות במצעד האמריקאי ומכר בעולם כ-28 מליון עותקים עד היום. הוא נמצא במקום ה-44 ברשימת 200 האלבומים החשובים ביותר של מוזיאון הרוקנ'רול ואין מישהו בעולם בשנות השלושים לחייו שלא אוהב לפחות שיר אחד מהאלבום הזה. כולל הרבה מאוד ישראלים , שיגשימו את החלום שלהם ממש בקרוב, בהופעה הראשונה של בון ג'ובי בישראל, ב-3 לאוקטובר בפארק הירקון. מההרכב המקורי נותרו רק ג'ון בון ג'ובי, טיקו טורס המתופף ודיוייד בריאן הקלידן, אבל בספק אם לקהל המקומי יהיו חסרים הסולואים של ריצ'י סמבורה - הם באים לצעוק עם בון ג'ובי את המילים לשירים שגדלו עליהם בתיכון.