קופים מאמינים
עדכון אחרון: 19/08/2015
| מאת: אייל גולדמן
היום נדבר על אחת מתופעות הפופ הגדולות של הסיקסטיז, להקת המאנקיז ועל סדרת הטלוויזיה שבה כיכבה הלהקה. להקה בטלוויזיה? מה זאת אומרת? הלהקה מוכרת בישראל בעיקר בלהיטים כמו "I'm A believer" ו-"Daydream Believer", אבל הסיפור שלה הוא מראה להתנהלות בתעשיית המוסיקה מאז ועד היום.ב-1965 הביטלס הם רשמית הלהקה הגדולה בעולם וסרטם "Hard Day's Night" מפרק את הקופות והקולנועים ברחבי העולם. וכשיש מוצר מצליח, תמיד יהיה גורם באותה תעשייה שירצה לשכפל אותו. תכירו את מפיקי הטלוויזיה ברט שניידר ובוב ראפלסון, שהגו כבר ב-1962 את הרעיון לתוכנית טלוויזיה על להקת פופ וקצת הקדימו את זמנם. אבל ב-1965, עם ההצלחה המטורפת של הביטלס, רשת NBC הסכימה לקחת חלק בהרפתקאה ויחד עם המפיק המוסיקלי דון קירשנר, החבילה הייתה מושלמת - קירשנר הביא את הכותבים והנגנים הבכירים של התעשיה כדי לכתוב שיר חדש לכל פרק בסדרה ששודרה מידיי שבוע.
אבל מפיקים וכותבים זה נחמד, צריך גם להקה. 437 מועמדים הביאו לנו את ארבעת המופלאים החדשים: מיקי דונלז, דיווי ג'ונס, מייק נסמית ופיטר טורק. נסמית וטורק היו מוסיקאים מקצועיים מסצינת הפולק רוק של ניו יורק; דולנז התחיל את קריירת המשחק שלו כבר כילד, ודיווי ג'ונס הגיע כחיזוק הבריטי הישר מהמחזמר "!Oliver". מכל הארבעה, ג'ונס ז"ל נחשב עד היום כאחד מאלילי הנוער הגדולים בכל הזמנים ודולנז מפגר אחריו בכמה צעדים. למרות ההשוואות בין המאנקיז לביטלס, חברי הביטלס פרגנו ללהקת המחווה ואף הפכו לחברים טובים (נסמית נכח בהקלטות של "Sgt. Pepper" ואף השתתף בהקלטות אלבומו הראשון של ג'ורג האריסון).
בין ספטמבר 1966 למרץ 1968 שודרו שתי עונות מלאות של סדרת הטלוויזיה, שזכתה להצלחה מסחררת, אבל חברי הלהקה לא ממש הבינו למה הם נכנסו. חלקם ניסו להביא שירים משלהם לאולפן, אבל קירשנר סמך בעיניים עצומות על כותבים כמו ניל דיימונד ועל נגני האולפן שהיו נגנים מהשורה הראשונה. התוצאה המיידית הייתה להיטים מטורפים, אבל התסכול חילחל ויצר מצב בו אנשי מקצוע כותבים ומבצעים את השירים שהרביעיה הוסיפה עליהם שירה במקרה הטוב. עם ההצלחה הגיע הרצון למקסם רווחים - האלבום "The Monkees" יצא ב-1966 ובין צילומים להקלטות, נשלחו חברי הלהקה למסעי הופעות בלתי נגמרים, דבר שרק הוסיף לתסכול ההולך וגובר. ההקלטות היו על בסיס יומי, כששירים הוקלטו בלי סוף (כל פרק דרש לפחות שני שירים חדשים כל שבוע). התסכול החל ליצור נתק בין המפיקים לחברי הלהקה, תסכול שהגיע לשיא בזמן מסע הופעות מפרך - משיטוט בחנות תקליטים הסתבר לחברי הלהקה שהמפיקים הוציאו להם אלבום חדש, ''More of the Monkees" מבלי לידע אותם והם נאלצו לרכוש אותו בעצמם כדי להכיר את השירים. בעונה השנייה ובאלבומים הבאים ההתעקשות הניבה פירות וחברי הלהקה החלו להקליט בעצמם שירים פרי עטם. השינויים הורגשו גם בסדרה עצמה, שהפכה לסוג של תוכנית בסגנון "סיבה למסיבה" ואירחה אומנים חיים כמו פרנק זאפה וטים באקלי. עוד הישג של חברי המאנקיז היה העלמת הצחוקים המוקלטים מהסדרה, דבר נדיר מאוד עד היום בסיטקומים אמריקאים. אבל הרצונות האמנותיים של חברי הלהקה היו שונים, כשנסמית מושך לכיוונים של קאונטרי ופולק וג'ונס לכיוון שירים בסטייל של מחזות זמר מברודווי. הסדרה בוטלה אחרי שתי עונות. אבל זה לא היה הסוף.
בעזרתו של בוב ראפלסון ובחור אנונימי בשם ג'ק ניקולסון (כן, בדיוק הניקולסון שאתם חושבים), השיגו חברי הלהקה תקציב של 750 אלף דולר ליצור את הסרט "Head". הסרט נחשב לכישלון צורב בקופות ב-1968, כוון שהיה הפוך לחלוטין מכל התדמית שנוצרה ללהקה בסדרה והקהל ההיפי שהיה אמור לצבוא על הקולנועים ביטל אותו מראש. בשלב הזה הלהקה הייתה מחוייבת לעוד אלבומים לחברת התקליטים והירידה בפופולריות הביאה ליצירה של חומרים מעניינים מוסיקלית אך לא רלוונטים מבחינה מסחרית. הרכב חסר של הלהקה סיים להקליט את האלבום האחרון "Changes" ב-1970 והלהקה התפרקה צורה רשמית.
המאנקיז הם אולי לא הלהקה הראשונה שהוקמה על ידי מפיקים, אבל היא בודאי אחת המצליחות שבהן. 75 מליון עותקים שנמכרו ברחבי העולם מתשעת האלבומים שהוקלטו בסיקסטיז מאפילים על רב להקות הבנים שהוקמו מאז. רשימת ההישגים של היא מהנדירות ביותר - ההרכב היחיד עם ארבע אלבומים במקום הראשון בתקופה של 12 חודשים; המוסיקאים הראשונים שזכו בפרס האמי; אלבומם הראשון שהה 13 שבועות בראש המצעד האמריקאי ומי שהוריד אותו משם היה... האלבום השני של המאנקיז, ששהה 18 שבועות בראש המצעד (קראתם נכון, 32 שבועות בראש המצעד). ההשפעה שלהם על התרבות האלטרנטיבית גדולה גם היא - חוץ מלארח את פרנק זאפה, הם אחראים לחשיפתו של טים באקלי לקהל הרחב וגם לחשיפתו של בחור אפרו אמריקאי צעיר שחזר מאנגליה (מנחשים?). סיבוב ההופעות הגדול הראשון של ג'ימי הנדריקס היה כמופע חימום למאנקיז ב-1967 (מיותר לציין שקהל של בנות צורחות לא בדיוק התחבר למוסיקה שלו והוא נשלח הביתה למורת רוחם של חברי הלהקה). עוד השפעה חשובה היא על להקות הפאנק הראשונות שגדלו על הסדרה כילדים והקליטו גרסאות כיסויי לשירים הלהקה (זכורה לטובה גרסאתם של הסקס פיסטולס ל- "I'm Not Your Stepping Stone").
במשך השנים התאחדו חברי הלהקה בהרכבים שונים והתארחו במגוון סרטים ותוכניות טלוויזיה שונות. ב-2012 נפטר דייבי ג'ונס וחתם את הגולל על אחד ההרכבים הגדולים של הפופ במאה העשרים.