הכוויתים מכים שנית
עדכון אחרון: 22/08/2015
| מאת: מיכל נאמן
דודו טסה מאז ומתמיד נדד בין מזרח למערב, בין גיטרות ואפקטים לכלים מסורתיים, בהמשך ישיר לאלבום הראשון של הכוויתים ניכר השילוב בין העולמות הרחוקים שהוזכרו לעיל והאמת שהם נשמעים לא רע בכלל. נראה שטסה יצר לעצמו שפה חדשה שמאפיינת ומייצגת אותו בכבוד.
ואם כבר שפה, להוציא אלבום בערבית-עיראקית בישראל של 2015 זה מעשה לא מובן מאליו בכלל, מעבר לטיב הפקה של אלבום, יש לזכור שמה שגורם לנו בדרך כלל להקשיב לו בפעם השניה הוא הרגש והחיבור שלרוב נוצר מהזדהות עם טקסט.
הרצועה הראשונה באלבום "עלא שו'אטי דִג'לה מור" נפתחת במין שיח של שאלה-תשובה בין דודו טסה לכוויתים, כשכלי קשת ומיתר מסורתיים מלווים את דבריהם ברקע, אציין שלא הבנתי מילה מהשיר (או מהבאים אחריו) אבל המעטפת הייתה נעימה וגרמה לי לצפות לשירים בהמשך.
אחת התכונות שמאפיינות מוזיקאי טוב בעיני היא ורסטיליות, אם בגיוון בין אלבום אחד לשני, אם בעשיה המוזיקלית ובניסיון להמציא את הגלגל מבחינה אישית ותקופתית.
את השירים הבאים באלבום שרות מירה עווד, נינט טייב וריף כהן שמצטרפת לדואט עם טסה. לטעמי מדובר בהחלטה נבונה לארח זמרות נוספות באלבום, צעד שהוא משותף לאלבום הראשון של הכוויתים (בו התארחו יהודית רביץ, ברי סחרוף ועוד). אמנם מירה עווד וריף כהן מורגלות לשיר בערבית אך באיזשהו מקום זה תמיד מפתיע לשמוע איך השפה יושבת בטבעיות בלשונם של מי שמשתתף באלבומים מהסוג הזה, השפה מחמיאה לנינט ויוצאת בנינוחות כאילו היא דוברת ערבית מהבית.
לאחר אלו, מגיעה הרצועה השישית האינסטרומנטלית "דולאב ראסת". היא מגיעה בדיוק בזמן, קצת לאחר מחצית האלבום, אין ספק שסדר השירים הוא קריטי.
הרצועה המרעננת, נותנת את הבמה לעוּד, כמעט מכשפת ושולחת אותנו המאזינים לעולם רחוק, יפה ואולי פשוט יותר.
לדעתי היה מקום להוסיף עוד רצועה אינסטרומנטלית, אולי בין השירים הראשונים, היא הייתה יכולה לחזק את האתניות והייחודיות שבאלבום.
האלבום מסתיים ב"יא חאפר אל-ביר" המקסים בו דודו טסה שר יחד עם קולו של סבו, דאוד אל-כוויתי והתזמורת ברקע.
"דודו טסה והכוויתים - עַלַא שַוַ'אטִי" הוא אלבום שהוא תהליך, אולי תהליך של חיפוש זהות – שורשית, מוזיקלית, אישית.
אין ספק שבאלבום הזה ניכר שדודו טסה מצא את עצמו, וזה מרגיש הכי שלם שיש.