גידי גוב – אם היינו
כשתקנו את האלבום (ואני מפצירה בכם לעשות זאת, אצלנו כמובן, תבואו להגיד לי שלום על הדרך?) ותקרעו את הניילון מעליו תתגלה למול עיניכם עטיפה בגוונים כחולים-חומים שמזכירים, לי לפחות, טבע ואדם. בדיוק כמו חלק מהנושאים שעולים בשירים.
אני חושבת שמעבר להכל מדובר באלבום פרידה, גידי גוב השכיל ואסף סביבו נבחרת של מוזיקאים מוכשרים ובולטים בנוף של המוזיקה הישראלית כיום: ההפקה והעיבודים המצוינים של יובל שפריר וערן ויץ, המילים של יהלי סובול ורונה קינן ועוד לצד משוררים כמו אלתרמן, גורי וזך, אמנם מורגש שהאלבום הוא מין אוסף שיתופי פעולה של גידי גוב עם אחרים אך ניכר שהשיתופים האלה נבחרו בקפידה, לעתים קרובות מורגש שאולי הם מצליחים להביא אל הכתב את המילים שגידי גוב היה רוצה להגיד בעצמו.
האלבום נפתח בשיר "ארץ תכלת לבנה" אותו כתב איתי פרל, הזכרתי קודם שייתכן שמדובר באלבום פרידה ונראה שבשיר הפותח גידי גוב נפרד ממדינה, אולי מאישה? (אשתו, ענת גוב נפטרה לפני 3 שנים). יש ייאוש, יש אכזבה, יש כניעה ומעל להכל געגוע. אלבום יפה כבר אמרתי? אני כנראה עוד אחזור על זה.
השיר השני, שיר הנושא את שם האלבום "אם היינו" שכתב ברק פלדמן והלחין אסף אמדורסקי, העלה אצלי ציפיות עוד לפני שהקשבתי לו, אני מעריכה את המילים של ברק פלדמן, עוד מתחילת דרכו עם יוני בלוך:
"אם היינו סגורים ולא רואים / איך כולנו דוחפים ובועטים
ודאי היינו מסתדרים יותר / לא להתפזר, לא להתפזר.
אבל אנחנו כאן, לא בשום מקום אחר / לא בשום מקום אחר, לא בשום מקום אחר"
בשיר הזה מרגיש כאילו גוב צופה על המדינה, בן 65, כמעט בן גילה.
יש לו ביקורת עליה, אפשר שיהיה כאן יותר טוב, הרי אנחנו כאן ואין לנו מקום אחר.
לאחר מכן ממשיכים לשירים "פרימה" של דורי מנור ו"אדם מביא" של מירון איזקסון, שמבחינתי מתכתבים אחד עם השני.
הם שני שירים על אדם וטבע אל מול וטבע האדם, גידי גוב שר ושואל שאלות שכל כך רלוונטיות לאדם שעובר הרבה בחייו:
"איך יכול אדם לשיר שיר-ערש לעצמו? / איך יכול אדם להאמין שהוא לבד?
אדם נפרד מילדותו כמו חוט מתוך מרבד / ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו." (פרימה)
"אדם מביא על עצמו את המקום אליו שלח עיניו / לולא נשאר לשים עיניו
היה המקום נשאר בשלו / והאיש היה נוח בתוכו" (אדם מביא)
השיר הבא "יום אחד בשמש" של יהלי סובול, הממלא את משבצת השיר הקליט והקצבי של האלבום, מזכיר לי כמה יהלי סובול מדייק על סיטואציות יום-יומיות, ללא פשרה על איכות הכתיבה. "ערב סתיו יפה" שכתב אלתרמן עם הלחן של חמי רודנר ו"חיוכה המסוים" של חיים גורי עם הלחן של אשר ביטנסקי וערן ויץ הם אולי האהובים עלי ביותר מכל השירים שבאלבום, כל כך טבעי לגידי גוב לשיר שירי משוררים, הוא הפנים של דור שלקח שירי משוררים והחיה אותם, נתן לגיטימציה לטקסטים בשפה שאולי לא מאוד ברורה לנו היום בשמיעה ראשונה להישמע, לרגש אותנו ולסקרן לגבי המשמעות של המילים הרחוקות האלה.
בשירים האחרונים "אהבה מאוחרת" של חמי רודנר ו"סוף העולם" שכתב נתן זך נראה שגידי גוב מגיע לשם, להבנה שלצד הכאב יש שמחה ועצם הבחירה להוציא אלבום חדש לאחר עשרות שנות קריירה היא צעד של רצון להמשיך, לעשות, ליצור ולחיות.
"כי האור כבר כבה זה שנים ורק ים שחור
ורותח וגאה, התעבה כמו חמר וגלש,
כמו היה רק מבול ישן מעובה או מבול חדש
ואילו נותר בחיים פה אחד המסוגל לדבר
היה ממציא את סיפור בראשית או סיפור אחר". (סוף העולם).