30 שנים ל Rain Dogs של טום וויטס
עדכון אחרון: 30/09/2015
| מאת: אייל גולדמן
היום לפני 30 שנה יצא "Rain Dogs", אלבומו השמיני של טום וויטס. האלבום הוא סוג של אלבום קונספט (או מחווה) לאנשי הרחוב של ניו יורק, הדחויים והשבורים, עם הסיפור הקטן והמוזר שלהם. יחד עם "Swordfishtrombones" מ-1983 ו"Frank's Wild Years" מ-1987, יצר וויטס טרילוגיית אלבומים שהייתה תפנית מוסיקלית לעומת אלבומיו בשנות השבעים - פחות פסנתרים וכלי מיתר, יותר כלי הקשה מוזרים וקומפוזיציות מעוותות.כמו הרבה אמנים משפיעים, טום וויטס הוא לא אמן של מכירות גדולות, אבל כל מי שקונה אלבום שלו, לא יכול לברוח מההתמכרות לרוח הייחודית שלו. את האלבומים הוא הוציא בחברת ISLAND, אולי חברת ה"אינדי" החשובה בכל הזמנים (רשימת אמנים אולטרה חלקית - ניק דרייק, U2, טראפיק, קינג קרימזון), שנתנה לו גב לפרוח אמנותית אחרי שעזב את ASYLUM, הלייבל האגדי של דיוויד גפן. עוד שינוי משמעותי היו נישואיו לקייתלין ברנאן ב-1980.השניים הכירו בסט סרטו של קופולה "אחד מהלב" והיא זו שפתחה את וויטס למוסיקה מאתגרת יותר כמו קפטן ביפהארט (מאז הפכה ברנאן לשותפה מוסיקלית מלאה וכאן היא מקבלת את הקרדיט הראשון שלה על השיר "Hang Down Your Head").
תהליך העבודה על האלבום החל בסתיו 1984, שטום וויטס מתמקם לתקופה של חודשיים באיזור הפחות נעים של מנהטן, עם טייפ נייד. הוא מתחיל לשוטט ברחובות העיר ומקליט את רעשי הרחוב, שיהוו את ההשראה להקלטות עצמן. חשוב לזכור - אנחנו מדברים על שיא האייטיז, שכל שיר שנוצר בנוי על מכונות תופים וסינתיסייזרים - דמיינו כמה מוזר היה לשמוע אלבום שהכלים הבולטים בו הם קונטרהבאס, מרימבה, אקורדיון וטרומבון (וגיטרות. עוד עליהן בהמשך). חשיבות הסאונד הייתה גדולה מאוד לוויטס (שהפיק בעצמו את האלבום). הוא התנגד לכל שימוש בסמפולים או סאונדים לא מקוריים ובחר להקליט כל צליל שעלה לו בראש בדרך האורגנית והותיקה (וכנראה שזאת אחת הסיבות המרכזיות שאין סיכוי שמישהו יכול לחשוב שהאלבום הוקלט באייטיז, יש תחושת על זמנית מסויימת בסאונד עצמו).
גישת ההקלטה הייתה ברורה - אין חזרות. רוב השירים הוקלטו בטייק אחד או שניים, כשוויטס מסביר לנגנים את מבנה השיר על גיטרה אקוסטית ומשאיר להם הרבה חלל לפרשנות אישית. בזכות התקציבים של ISLAND, הצליח לגייס וויטס נגנים רבים, חלקם אגדיים כמו טוני לוין (פיטר גבריאל, קינג קרימזון) וגרג כהן (אלביס קוסטלו, ג'ון זורן) על הבאס; מיקי קורי (דיוויד בואי, בריאן אדמס) וסטיבן הודג'ס על התופים; על הגיטרות כמה מכוכבי הסצינה האלטרנטיבית כמו רוברט קווינה (לו ריד, מריאן פייתפול), מרק ריבוט (רוברט פלאנט, וילסון פיקט), ועוד בחור אלמוני בשם קית' ריצ'רדס.... כששאלו את וויטס את מי היה רוצה לארח באלבום, הוא צחק ואמר "קית' ריצרדס". הוא לא הבין עם מי הוא מתעסק - טלפונים נעשו וריצ'רדס נוחת באולפן, לתדהמתו של וויטס. השניים מתחילים בו במקום מערכת יחסים שממשיכה עד היום הזה, כשוויטס מסביר לריצרדס מה הוא רוצה בעיקר בתנועות ומחוות ולא בתווים. (בהמשך ריצ'רדס קורא לוויטס להתארח בקאבר שהקליטו הרולינג סטונס לשיר "Harlem Shuffle"). באופן כללי, וויטס הוא פחות מוסיקאי רגיל ממה שאתם חושבים - מרק ריבוט מספר על הפעם שבה וויטס הסביר לו לנגן את שיר מסויים "כמו שהיית מנגן שיר בבר מצווה של גמד".
למרות הדמיון הממש מפתיע, הגבר שעל העטיפה אינו טום וויטס - מדובר בתמונה שצילמה הצלמת השוודית אנדראה פטרסן ברובע החלונות האדומים בהמבורג בשנות השישים. מיקום האותיות על העטיפה הוא מחווה לעטיפת אלבומו הראשון של אלביס פרסלי (בדיוק כמו "London Calling" של הקלאש). כצפוי, האלבום לא היה הצלחה מסחרית מסחררת (מקום 29 בבריטניה, 188 באמריקה), אבל המבקרים לא הפסיקו לשבח את האלבום (ועדיין ממשיכים). האלבום נבחר כל פעם מחדש כאחד האלבומים החשובים של האייטיז, בוודאי ובוודאי כאחד האלבומים החשובים ביותר של וויטס (אם לא ה-אלבום שלו לדעת מעריצים רבים). כל זה מתרחש כשוויטס משתעשע עם קריירת משחק, מה שממש לא הפריע להיווצרות ההילה האמנוית החדשה שלו (עם תפקידי אורח שונים בסרטיו של קופולה ותפקיד ראשי בסרט "Down By law" של ג'ים ג'רמוש).
54 דקות, 19 שירים. מסע לתוך הכרך הגדול והאנשים הקטנים שמרכיבים אותו. אלה שאנחנו לא רואים, שחולפים לנו מול הפנים בגשם כשאנחנו ממהרים הביתה. אלה האנשים שטום וויטס מעלה על הכס ב"Rain Dogs" ופותח חלון אל העולם שלהם.
נסיים עם אחד השירים המרגשים של האלבום ושל טום וויטס בכלל (ובאופן כללי, אחד השירים), "Time", אותו מקפיד וויטס לבצע בכל הופעה (לא שהוא מופיע כל כך הרבה בעשרים השנים האחרונות, אבל בכל זאת).