50 שנה ל My Generation של The Who
עדכון אחרון: 29/10/2015
| מאת: אייל גולדמן
היום לפני חמישים שנה בדיוק יצא באנגליה סינגל ללהקת The Who. זה היה הסינגל השלישי של ההרכב, שהיה קיים בסך הכל כשנה והעניין המרכזי היה ההופעות החיות שלהן, בעיקר במועדון המרקי בלונדון. אבל השיר המדובר שהוקלט לסינגל הוא זה שהביא לכך שאנחנו מדברים על הלהקה חמישים שנה לאחר המעשה....לאחר ההצלחה של "I Can't Explain" (הסינגל הראשון של הלהקה) ברדיו הפיראטי ובהופעות, היה צורך בשיר שישים את הלהקה על המפה. אבל כזה שגם יהיה מקורי - "I Can't Explain" הוא נסיון גלוי להעתיק את הקו המוסיקלי של הקינקס, דבר שפיט טאונסד הודה בו בפה מלא (שני השירים הופקו על ידי שאל טלמי, כך שלא היה ספק לאף אחד למה הדמיון בסאונד היה ברור). כל האנשים שסבבו את הלהקה ידעו שטאונסד יודע לכתוב שירים מקוריים, אבל הלחץ להצליח יצר אווירה בה הוא חייב לכתוב להיטים שמתאימים לפורמט הקיים ואז טאונסד עשה מעשה והחליט לא לשים זין, במלוא מובן המילה.
הקהל שליווה את The Who מתחילת דרכה היה המודס (Mods), תת תרבות נוער בריטית, שחגגה את המודרניות עם לבוש מוקפד, חוש אופנה מדוייק ומוסיקת ג'אז, R&B ובלוז. הם חגגו גם עם אמפטמינים, סמים שגרמו לתחושת היי חזקה מאוד ונתנו להם את היכולת לרקוד כל הלילה. פיט טאונסד ידע ששיר מהיר וקצבי יעשה את העבודה של להגיע לקהל הזה, אבל מילים נוקבות\חתרניות יביאו את השיר למקום גבוה יותר. ההשראה המעשית לכתיבת השיר הייתה העובדה שרכבו נגרר מרחוב ראשי בו המלכה הייתה עוברת מידי יום, כוון שהגרוטאה הפריעה לה בעיניים... ההשראה המוסיקילת הייתה השיר "Young Man Blues" של Mose Alison, שהלהקה ניגנה בהופעות באופן שוטף (עם גרסה מעולה באלבום "Live At Leeds").
הפרט הבולט ביותר בשיר הוא האנרגיה והכעס שמועברים בו באמצעות המילים -
"אנשים מנסים לזלזל בנו,
רק בגלל שאנחנו מסתובבים,
דברים נראים די קרירים,
מקווה שאמות לפני שאזדקן"
לא רע בשביל בחור בן 20.עם השנים טען טאונסד שלא התכוון לכך בצורה מילולית "הכוונה בזקן הייתה לא איש זקן, אלא איש עשיר מאוד". אבל באמנות כמו באמנות, הקהל קובע והמילים האלו הפכו את השיר באופן מיידי להמנון של הרוח החדשה והצעירה ברחבי העולם, כזו שהביאה בהמשך לילדי הפרחים, וודסטוק וצ'רלס מנסון (תתמודדו).
מוסיקלית, השיר מהיר ועצבני - קית' מון המתופף מכה בתופים בלי רחמים, ועוצר רק כדי לתת לרוג'ר דלטרי מקום לשיר' ג'ון אנטוויסל הבאסיסט זורם איתו לאורך השיר, ואז קורה משהו די מהפכני - סולו באס, דבר נדיר מאוד באותם ימים בשיר רוק (נדיר גם היום, בתכלס). דלטרי גם עושה משהו לא ברור בעליל, הוא מגמגם את המילים ! יש כל מיני מיתוסים בנושא, כמו שמדובר בנסיון מכוון להישמע כמו מישהו על אמפתמינים (ילדים, בלי סמים); שהגמגום נתן להם מקום למשחקי מילים שלא היו עוברים לסדר היום - "Why don't you all fff... fade away!" ; הסיבה ההגיונית ביותר, לפי רוב הנוכחים בהקלטות, הייתה שרוג'ר דלטרי לא עשה חזרות על השירים בצורה מסודרת, היה לחוץ ועצבני, לא הצליח לשמוע את עצמו כששר וניסה לדחוף את המילים בסדר כלשהו לתוך המוסיקה.
כאמור, השיר יוצא כסינגל הבא של הלהקה. הוא צועד שבועיים במקום השני (מתוך 13 שבועות באופן כללי) והוא רשמית הסינגל המצליח ביותר של הלהקה עד היום. עם השנים השיר מקבל מעמד כמעט מיתולוגי - מקום 11 ברשימת 500 שירי הרוק הגדולים ביותר של מגזין הרולינג סטון; מקום 13 ברשימה דומה של VH1 והכרה רשמית של הממסד המבוגר לו בז טאונסנד - השיר הוא חלק מהיכל התהילה של פרס הגראמי האמריקאי, כבוד ששמור למעטי מעטים.
עם השנים קיבל השיר משמעויות שונות, והפך לחרב פיפיות ללהקה, שהמשיכה להופיע ולבצע את השיר גם בגילאי חמישים ושישים על הבמה. הדור הצעיר לא הצליח להאמין לאנשים זקנים ששרים על זה שהם רוצים למות לפני יזדקנו. אבל זאת האמת של פיט טאונסנד....
בהופעות השיר הפך לג'אם ארוך ופרוע, נמתח לפעמים לגרסאות של עד 20 דקות ונותן דרור לרוקנ'רול ובלוז של כל חברי הלהקה. קבלו כאן את גרסת הלייב המוכרת ביותר שלו, מתוך ההופעה בפסטיבל וודסטוק:
זה אולי לא השיר הכי חשוב בסיקסטיז, אבל הוא עזר להגדיר אותן. הוא נתן לדור שלם בבריטניה נקודת חיבור לעצמם, תחושה שמישהו שומע אותם ונותן שופר לקול שלהם. 50 שנה אחרי, "My Generation" הוא שיר ותיק אבל לא זקן. וזה לא משהו שאפשר להגיד על הרבה שירים בגילו.