שלוש-עשרה הוא מספר מזל ביהדות ומספר מקולל בנצרות אז האם האלבום השלושה עשר של הPSB, SUPER, הוא הצלחה כבירה או כישלון מהדהד? האמת, איפשהו באמצע. ניל טננט וכריס לואו יוצרים יחד כבר יותר משלושים שנה ואין בכלל ספק שבדברי הימים של הפופ כבר שמור להם פרק מכובד כך שהם לא באמת צריכים להוכיח משהו לאף אחד. האם זה עוזר להם ליצור מוזיקה מעניינת יותר? לא.
העשור האחרון הוא אולי הפעיל ביותר בתולדות הצמד, זהו למעשה אלבומם החמישי כאשר האלבום הקודם, Electric, יצא רק לפני שלוש שנים. גם הפעם הם חוזרים לשתף פעולה עם המפיק סטיוארט פרייס (מדונה, הקילרז ועוד) שהסאונד שלו יותר מזוהה מצפירה ביום הזיכרון. לצד להיטים מוצדקים כמו The Pop Kids (כנראה הלהיט הגדול ביותר שלהם מאז Love etc) יש כאן גם לא מעט נפילות שמעלות את החשש כי הם הגיעו לשלב ה"מדונה" בקריירה שלהם והניסיון לצאת מגניבים גורם להזיע.
היילייטס: The Pop Kids, Inner Sanctum, Into Thin Air.
צריך הרבה כישרון (וביצים) כדי לקחת שיר קטן ומושלם כמו Skinny Love של בון איבר, לחדש אותו ולהפוך אותו לשלך. מי שעשתה זאת בענק ועוד לפני שמלאו לה 15 זאת בירדי - Jasmine Lucilla Elizabeth Jennifer van den Bogaerde (באמת!) – יוצרת בריטית צעירה שהתגלתה לכאורה בסרטוני יוטיוב שהעלתה.
עכשיו היא חוזרת עם אלבום שלישי שכולו חומר מקורי, כן, אפילו השיר שנקרא Wild Horses הוא לא קאבר לשיר ההוא. הקול שלה שהיה חזק אך קצת ילדותי מן הסתם באלבומים הראשונים התעבה והתחזק וזה אלבום די מושלם לשמוע עם ההורים בדרך אל ארוחת החג.
היילייטס: Growing pains, keeping your head up וגם Wild Horses.
אולי האלבום הכי מצופה של השנה על ידי אנגלופילים ברחבי העולם הוא אלבומם השני של T.L.S.P, בלי ששמתם לב חלפו כבר שמונה שנים מאז אלבום הבכורה של הצמד – אלכס טרנס (ארקטיק מאנקיז/סמל מין) ומיילס קיין (כמו טרנר רק פחות מוצלח) שנקרא The Age of Understatement.
הסאונד שיצרו השניים החזיר את הכבוד לרוק התזמורתי של שנות השישים ובשילוב עם גרוב היפסטרי של שנות האלפיים הפך ללהיט מסחרי וביקורתי ענק.
אלבומם השני בו משתתפים גם ג'יימס פורד, אוון פאלט (final fantasy לשעבר) וזאק דוס, הוא עוד מאותו הדבר, שירים של בני עשרים שמדברים על עצמם יותר מידי וכמה פזמונים ממש טובים. בקיצור, אם אהבתם את האלבום הקודם שלהם אין שום סיבה שלא תיהנו מהאלבום החדש.