בין כל ההכנות לחג, התחלנו לקבל אתמול בערב הודעות מוזרות, קצת בפייסבוק, קצת באתרי חדשות. אחרי כשעה, הבנו שזאת לא מתיחה - פרינס נמצא ללא רוח חיים בבוקר יום חמישי במעלית בתוך קומפלקס פייזלי פארק, אולפן ההקלטות הפרטי שלו. סיבת המוות הרשמית אינה ידועה, אבל ידוע שהזמר סבל ממחלת השפעת, ואם נדייק - אינפלואנזה, שמה המלא באנגלית.
די מוזר לסכם את פועלו של פרינס, מכוון שמדובר באמן שהופיע ממש עד השבוע האחרון, ולמעשה חווה סוג של רנסאנס בשנים האחרונות בקריירה המפוארת שלו, שהתחילה אי שם בשלהי שנות השבעים. חוץ מזה, פרינס התנגד נחרצות להעלאה של מוסיקה שלו לרשת, ונלחם ביוטיוב להורדת כל פיפס מאלבום רשמי שלו. כך שלצערנו, אין לנו שום לינק מסודר לאף אחד מהלהיטים שלו. אבל בוא וניתן לכם קצת מידע כדי שתבינו מה פספתם אם עדיין לא הקשבתם לפרינס לעומק -
עם מכירות של מעל למאה מליון אלבומים ברחבי העולם, פרינס רוג'רס נלסון הוא אחד האמנים המוכרים ביותר בכל הזמנים. זה נחמד, אבל כשזה מגובה בשבעה פרסי גראמי, פרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב, זה יותר מרשים. גם העובדה שפרינס הוכנס למוזיאון התהילה של הרוקנ'רול ב-2004, השנה הראשונה בה היה זכאי למועמדות, אומרת הרבה על ההערכה המטורפת שתעשיית המוסיקה רוכשת לו, למרות כל הצרות שהוא עושה לה לאורך השנים. תוסיפו לזה את העובדה שכל סיבוב הופעות שלו בשלושת העשורים האחרונים הוא סולד אאוט מראש, ועכשיו תנסו להבין איפה הייתם עד עכשיו. אה, ועד דבר קטן - "Purple Rain", האלבום שיצא בעקבות הסרט באותו השם, צעד 24 שבועות בראש המצעד האמריקאי בשנת 1984.
אבל כל זה לא היה משנה אם לא היה מדובר באחד המוסיקאים\כותבים\זמרים הכי מוכשרים במאה ה-20. "לא פגשתי את מוצארט, את את צ'ארלי פרקר. לא פגשתי את אלביס. אבל פגשתי את פרינס - בונו", כך בחר סולן להקת U2 להיפרד אתמול בפייסבוק מפרינס. פרינס הוא גם האמן היחיד בהיסטוריה של העיתונות המודפסת שהופיע בשער של מגזין גיטרה, מגזין בס, מגזין קלידים ומגזין תופים, ואם לא היינו ברורים - הבנאדם ידע לנגן על כל כלי אפשרי (ולמעשה ניגן על כל הכלים באלבום הבכורה שלו, "For You", מ-1978). הוא אחראי על החיבור בין הסאונד של הFאנק המלוכלך לסאונד האלקטרוני של הניו וויב (ובכך נתן קרקע פוריה לסגנונות כמו האוס וטכנו לצמוח), זמר בחסד עליון, פסנתרן מחונן ומתופף ומתכנת מכונות תופים בדרכים שלא ברורות לרוב המתופפים עד היום. אבל כל זה מתחוור לעומת דבר אחד - פרינס הוא אחד מגדולי הגיטריסטים בכל הזמנים. כמה גדול? בוידאו הבא אתם עומדים לראות את פרינס מנגן סולו במקום שבו ניגן אריק קלפטון. שימו לב לפרצופים של שאר המשתתפים במחווה לג'ורג האריסון, כל אחד אליל בפני עצמו, כדי להבין באיזה קליבר של גיטריסט מדובר (שלוש וחצי דקות פנימה, אם אתם מתעצלים או חסרי לב).
זאת תהיה אכזריות לשמה לכתוב כאן שמות של שירים בלי לתת לכם טעימה עם לינק, אבל זאת המורשת של האמן הגדול הזה - אם אתם רוצים לשמוע אותו, תלחצו כאן, או שתבואו לבקר אותנו בחנות. מבטיחים לתת כתף תומכת לכולכם. נסיים במה שנחשבת להופעת המחצית הטובה ביותר בתולדות הסופרבול (כמו גביע הטוטו, רק ביותר גדול), הופעה שכל אמן חולם לעשות, וב-2007 פרינס ביצע את "Purple Rain" בזמן שגשם כבד יורד על האצטדיון במיאמי.
נוח על משכבך בשלום פרינס רוג'רס נלסון. משפחת דיסק סנטר מורידה את הדגל לחצי התורן.