מעבר להיכרות הנוכחית שלי עם שניים מהעובדים המצוינים של החנות שכנראה נוקטת במדיניות של העסקת צמרת המוזיקאים העתידיים של המדינה (אהלן אורי, אהלן מיכל) אני יכול לזכור מקרה בתחילת שנות האלפיים שבו נתגלה שרוול אבוד של "בחלל" האלבום השני של הפה והטלפיים שנחשב בשלב ההוא לבלתי ניתן להשגה מה שגרם לי ולשני חברי הפה האחרים להשיג לעצמינו עותקים ולשלוח לשם כל מי שהתעניין בהשגת האלבום.
בטח שמתי אותו כבר בחמישים רשימות, לא אכפת לי. הלהקה הזו ובמיוחד האלבום הזה חיווטו לי מחדש את המוח כמו כמעט לכל מי שעשה מוזיקת גיטרות שמטבעה נמצאת בשוליים בעשורים האחרונים.
האלבום שקדם לזה שהקלטתי והפקתי איתו (משהו אחר קרה) והוא בעיני הקלאסיק האמיתי של רייסקינדר. אף בית לא שלם בלעדיו.
The Screaming Blue messiahs- Good and gone
רוב הלהקות שאהבתי והקנו לי את הגאווה הסנובית של "אף אחד אחר לא מכיר" הפכו מטבע הזמן שחולף בשילוב עם כמה שהן טובות לשמות שגורים אצל חובבי האלטרנטיב. לא כך הסקרימינג בלו מסיאז שכנראה לא השאירו גוף עבודה משמעותי ועקבי מספיק כדי לחלחל לתודעה ההסטורית. האי.פי. הזה, בכל אופן, עדיין אחד הוינילים האהובים והחזקים שיש לי והם עדיין הטריו באסתופיםגיטרה הכי מרהיב עבורי.
The Cardiacs
הדוגמא ההפוכה למשיחים הכחולים והצועקים שמעל. כשהכרתי אותם, הייתי היחיד ממי שאני מכיר והיום אין רבים בסביבה החברתית/מוזיקלית שלי שלא מכירים ואוהבים. התוודעתי אליהם בהופעות שליוו את האלבום הזה שעד היום הן כנראה חוויית ההופעה שהכי העיפה לי את המוח אי פעם.
למרבה האימה אני לא מצליח למצוא לא את הויניל הכפול ולא את הדיסק הכפול שיש לי של אלבום ההופעות האהוב עלי שמביא הקלטות של הופעות בין 1977 ל1981 עם רפרטואר השירים המושלם, רבים מהם בביצועים שמייתרים את גרסת האולפן שלהם. אז הצטלמתי עם אלבום הבכורה של הלהקה במקום.
רם אוריון משיק את אלבומו החדש, "גרמנים באוגנדה", ב 15/6 בבארבי ת"א, עם אירוחים של אביב מארק, הילה רוח, רייסקינדר, אייפרונס ועוד.