Pop.ish - חדש על המדף
זמר הסול הבריטי הצעיר, מייקל קייואנקה (29), הוא הוכחה חיה ונושמת לכמה מבורכת ההחלטה לתת מקלט מדיני לפליטים שמגיעים אלינו ממדינות מוכות אסון. הוריו ברחו מאוגנדה כאשר נרדפו על ידי שילטון הטרור של אידי אמין והתמקמו בצפון לונדון. מי יודע מה היה עולה בגורלו של הילד מייקל אם שרת התרבות הבריטית הייתה מכריזה שהפליטים הם ״סרטן״ והילד הקטן עם הקול הגדול היה הופך ללוחם במקום לזמר.
קיוואנקה שזכה בתואר הסאונד של 2012 בתחרות המפורסמת של ה-bbc לא מפסיק לספק את הסחורה מאז - הוא הופיע עם אדל, היה מועמד לפרס המרקיורי היוקרתי ומכר המון עותקים מאלבום הבכורה שלו home again.
עכשיו, ארבע שנים אחרי הוא חוזר עם אלבומו השני ״אהבה ושנאה״ שהופק על ידי מפיק העל וחצי מהצמד נארלס בארקלי – דיינג׳ר מאוס. אלבומו השני של קיוואנקה ממשיך את הקו של האלבום הראשון - סיפורים אישיים על כאב ותקווה המושרים בקולו העמוק עד אין סוף ומוכיחים כמה ההשוואות לענקי סול כמו אוטיס רידינג וביל ווית׳רס במקומן. עושה רושם שהעבודה עם דיינג׳ר מאוס והצלחת האלבום הראשון רק חיזקה את הביטחון שלו לדוגמא בשירים מדהימים כמו cold little heart, father's child ובשיר הנושא הוא עובר את גבול 7 הדקות בקלות בלי שהשיר יהפוך לרגע למעיק או מטרחן. ללא ספק אחד האלבומים הטובים שיצאו ב 2016 עד עכשיו.
Car Seat Headreast - teens of denial
וויל טולדו, האיש מאחורי ההרכב ״משענת ראש ברכב״ הוא תופעה. בגיל 24 יש מאחוריו כבר עשרה אלבומי אולפן שאת רובם הוציא באופן עצמאי דרך אתרים כגון bandcamp כשחוץ מהם הוציאו עוד פרויקטים שונים ומשונים תחת שמות שונים. אהבתם את המוזיקה של ״משענת ראש״? אל דאגה, כנראה שלא תצטרכו להמתין הרבה לפני שיצא האלבום הבא.
אם חששתם שעכשיו שהוא חתום בלייבל גדול, matador, ושלאלבום החדש שלו כבר ממתינים בכל המגזינים החשובים הוא ישנה משהו במוזיקה שלו, אתם לא בכיוון. Teens of denial ממשיך בקו של שירי רוק מלודיים אך לא קלישאתיים בהם המרכז הוא הסיפורים המעניינים גם אם קצת משונים שטולדו אוהב לספר. החיים כצעיר מפוכח באמריקה של דונלד טראמפ מעולם לא נשמעו טוב יותר.
The avalanches - wildflower
"since i left you", אלבומם הראשון של הרכב הדיג׳ייז האוסטרלי The avalanches יצא כבר לפני 16 שנים והפך בצדק מוחלט לקלאסיקה. השילוב של סימפולים מתקליטי ג׳אז ישנים שמצאו בביתם, אווירה של מסתורין לגבי מיהם חברי הלהקה וקליפים מופרעים ומושלמים כמו זה של Frontier Psychiatrist הפכו אותם לדבר הכי נכון לתחילת המילניום. הם היו אהובים על אבות אבותיהם של ההיפסטרים (אז סתם אנשים עם משקפיים עגולים) והשירים שלהם הושמעו בכל בית קפה תל אביבי שחשב שהוא מגניב. ואז הם נעלמו. לחלוטין.
יש סיפורים רבים על מה עשו החבר׳ה בעשור וחצי שחלף מאז האלבום הקודם אבל בשורה התחתונה מוזיקה חדשה לא הייתה עד שלפני כחודשיים הם חזרו בהפתעה גמורה עם הקטע frankie sinatra בו הם מארחים את הראפר השערורייתי דני בראון ומסמפלים (בין היתר) את הביטלס. השמחה הייתה גדולה אבל כנראה שלא גדולה מספיק, שמיעות חוזרות של האלבום מלמדות על כך שעדיין כיף לשמוע את the avlanches גם כמעט עשרים שנה אחרי אבל דברים שנשמעו חדשניים אז נשמעים היום בעיקר ״נחמדים״. שלא תחשבו אחרת - כל מי שאלבומם הראשון הפך כבר לחלק מהדי.אנ.איי שלו חייב להאזין גם לאלבומם החדש. מאזינים שנולדו אחרי שנת 2000 כנראה יתלהבו פחות.