"הכינו את העטים" 2016 - ליעד עיני
בואי הוא אובססיה שלי מכיתה ט'. כשהוא נפטר השנה, אני נכנסתי לעצב עמוק ולמצב של שוק. ולא רק העובדה שאף אחד לא ידע שהוא שמר על הסוד שיש לו סרטן כבד, ולא רק שהוא נפטר יומיים אחרי היום הולדת שלו, זו הייתה העובדה שהוא נפטר אחרי אלבום כמו Blackstar, שהיה נראה לנו שהולך לפתוח עוד תקופה חדשה ויצירתית של בואי.
ובאמת, הדבר הזה לא נשמע כמו שום דבר שהגאון הזה יצר. ולא כמו אף אחד בכללי. מין תערובת משונה וביזארית כזו של אוונגרד, מוזיקה אלקטרונית אקפסרימנטלית, ג'אז, והרבה מאוד השפעה מקנדריק לאמאר.
בואי יצר את מה שכנראה הוא האלבום הטוב ביותר של 2016. ואני חושב שזה האלבום הכי אהוב עליי שיצא השנה. המוזיקה שלא מהעולם הזה (שלא לדבר על הקליפים), המילים שאף אחד מאתנו לא בדיוק חשב על העובדה שמדובר בשירת הברבור שלו (היום אני לא יכול שלא לחטוף צמרמורת כשאני שומע את האלבום), והעובדה שהבן אדם במשך כמעט 50 שנות קריירה, הצליח להראות שאפשר עוד להיות אוונגרד בתקופה שנראה שעשו כבר ה-כ-ו-ל.
2. Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree
החלק השני במה שנקרא "טרילוגיית המוות של 2016". ניק קייב כבר מזמן לא השד האלים מ-The Birthday Party, קובר בן ומוציא הכול באלבום הזה. אבל קייב כבר לא צורח, הוא לא משתגע וקורע את הגרון שלו. הוא מתאבל בשקט. הכאב מורגש אבל הוא לא מביא אותו לאזורים קיצוניים. קייב גם מחדש ויוצר משהו בלתי מזוהה ומשונה, אבל באותה מידה, מסקרן ויפיפה עד כאב. אם יש רגע שאי אפשר לשכוח מהאלבום, זה את Jesus Alone, כנראה השיר שמייצג את האלבום. שיר מינורי, קודר, שמתוגבר בכלי קשת מתגברים ומטרידים, והכי מוזר: הדרון המגזני שנשמע חייזרי בטירוף, אבל מתחבר לשיר באופן משונה. קייב מקונן ועושה את זה באלבום משונה שצריך לשמוע אותו כמה פעמים, אבל מתגלה שם יופי קודר שפשוט קשה לעמוד בפניו.
3. Leonard Cohen – You Want It Darker
האחרון בטרילוגיית המוות של השנה. המשורר והכהן הגדול, שבניגוד לבואי, אמר לכולנו שהוא מוכן לעזוב ולא ידענו, הוא יצר את זה כפרידה שלו מכולם. כהן מתחשבן עם עצמו לפני שהוא הולך, מדבר אל אלוהים, ואומר שהוא מוכן. שיר הנושא שכולל את המילה "הנני" פשוט מצמרר, ואי אפשר שלעמוד בעוצמה שלו. כהן באמת מתכוון לזה, כמובן שהשירה שלו שכבר מזמן הפכה לקול מקריא שרק כהן יכול לעשות. זה אלבום מאוד מינימליסטי, הוא לא מתכוון להיות מוזר ואקסצנטרי כמו האלבומים של בואי וקייב, אבל הוא עושה את זה בצורה יפיפייה, שקשה לשכוח. יחד עם שיר הנושא, גם קשה לשכוח את השיר שסוגר את האלבום ואת הקריירה של כהן. חזרה על השיר השני באלבום Treaty, כשהפעם מנגן אותו הרכב כלי קשת קטן. אי אפשר שלא להעלות דמעות, בעיקר כשכהן מסיים בפואמה קצרה ונפרד מאתנו כמו שצריך.
4. Swans – The Glowing Man
הכנופיה של מייקל ג'ירה חוזרת עם אלבום חדש שממשיך את הקו שג'ירה כיוון אליו מאז התחייה המחודשת של Swans. אלבום מאוד מאוד ארוך, מעל לשעתיים. אמביינט, דרונים, נויז, מוזיקה רפטטיבית אבל מעניינת ומסקרנת. שנתיים מאז שהוציאו אלבום, The Glowing Man לא בדיוק מחדש במשהו, אבל עושה את זה מעולה. קטעים ארוכיייים אבל ממש, שעוברים את ה-20 דקות, שנבנים באיטיות, הם לוקחים את הזמן, ומציירים ציור מינימליסטי ושלו, עד שהם באים ומטפטפים צבעים באגרסיביות עם כמויות של דיסטורשן. מומלץ למי שכבר מנוסה עם הלהקה, אבל גם מי שרוצה לשמוע משהו שונה לגמרי, אז לפתוח ראש, כי אתם הולכים להיכנס לאוקיינוס עמוק מאוד, אבל, הצלילה הזו שווה את זה.
5. Radiohead – A Moon Shaped Pool
הרבה מאוד אנשים חיכו לזה. 5 שנים, מאז King of Limbs. והאמת, אלבום נחמד ביותר. הוא לא מחדש כלום, זה נראה שרדיוהד אמרו כבר הכל בעיקר בסוף ניינטיז-תחילת אלפיים. הוא לא אלבום רגיל, אבל הוא גם לא מוזר כל כך (התואר הזה שמור למאסטרפיסס Kid A ו-Amnesiac). זה אלבום ארט רוק, שכולל בתוכו שירי פופ מוזרים ויפים, התנסויות בכל מיני סגנונות (קראוטרוק ב-Ful Stop ופולק ב-Desert Island Disk), ובעיקר חזרה לרדיוהד שאנחנו מכירים ואוהבים. שני ה"להיטים" של האלבום, Burn the Witch ו-Daydreaming, הם שירים מצוינים שמראים שהם לא שכחו איך כותבים שירים טובים, וכשיש כינורות סטייל פנדרצקי ואמביינט סטייל בריאן אינו, זה חייב להיות טוב.
6. Esperanza Spalding – Emily's D+Evolution
הולי שיט! פשוט.... מה?.... משהו שחברה הכירה לי, והלסת שלי הייתה שמוטה (תרתי משמע). אספרנזה ספולדינג היא אחת שמבינה דבר או שניים בעיבודים, וביצירת מלודיות והרמוניות מורכבות. הבסיסטית/זמרת/כישרון מעורר קנאה הזה הוציאה השנה את אלבומה החמישי, שאני חושב שלמעשה הופך למה שקוראים לו "האלבום הראשון מבחינה סגנונית". אם שאר אלבומיה של ספולדינג היו אלבומי ג'אז רגועים ונחמדים שכאלה, כאן היא עשתה חתיכת שינוי, וזה נשמע פאקינג אדיר. שוב פעם, כמו שאמרתי הלסת שלי נשמטה, הפתיח Good Lava, אומר הכל. ישר הולכים לאיבוד במלודיות הכל כך לא קליטות בהתחלה, ואז מגלים שיש פה דברים מדהימים. ספולדינג מבסבסת ושרה בצורה נפלאה שמזכירה את המורה הרוחנית שלה, ג'וני מיטשל, מת'יו סטיבנס הוא כנראה הכוכב של האלבום בגיטרה כשהוא נותן תפקידים כל כך לא שגרתיים, וכמובן בואו לא נשכח מי היה על כיסא המפיק יחד עם אספרזנה, לא אחר מטוני ויסקונטי, שעבד עם בואי במשך 40 ומשהו שנה. אני מאוד מקווה שספולדינג תמשיך בקו הזה, או שאפילו תנטוש אותו ותעבור למשהו עוד יותר נועז, בינתיים להקשיב ופשוט לא להיות מופתעים מזה שאתם נשארים עם פה פעור.
7. Iggy Pop – Post Pop Depression
גם איגי פופ מראה שאפשר לעשות את זה ביג טיים. ה-איש של הפאנק, שתמיד הוציא יצירות מופת כשהוא משתף פעולה עם אנשים. ראינו את זה בסבנטיז עם בואי כשהשניים יצרו את האלבומים הטובים ביותר של הפופ: The Idiot ו-Lust for Life. ב-2016, כשבואי איננו, פופ מגיע עם פרטנר חדש ומפורסם לא פחות – ג'וש הומי. האיש מאחורי Kyuss ו-Queens of the Stone Age. כשהשניים משתפים פעולה, גם זה נפלא, וגורם לחשוב שאולי יש עתיד לפופ ולשיתוף פעולה חדש ומעניין. פופ גם הוא שר על המוות, ומספר כי הוא מוכן, אבל לא יודע מתי יבוא. כל זה בשירים נפלאים שמראים שהבן אדם עוד לא מתכוון למות. כולנו מאוד מקווים שפופ ימשיך בקו החדש, ושימשיך לעשות הרבה מאוד רעש בזמן הקרוב.
8. Kendrick Lamar – untitled. unmastered
ה-איש של השנתיים האחרונות. קנדריק בעיניי הוא מעין מושיע בהיפ הופ היום. הבחור שמסווה את עצמו כראפר פופולארי שמתאים למסיבות ודרופים כמו כל החבר'ה בטקסי הגראמי, הוא למעשה אמן, אוונגרדיסט, חדשן, שמחזיר להיפ הופ את אותה תעוזה אמנותית שהייתה לו באייטיז. נכון שיש הרכבים באנדרגראונד, אבל קנדריק הצליח להביא את זה לקהל הרחב. אחרי המאסטרפיס שלו, To Pimp a Butterfly, שהפך לאחד האלבומים הכי גדולים של שנה שעברה (ובצדק), מוציא קנדריק את כל מה שנשאר מהסשן הזה. ולא, זה לא אלבום של שאריות ו demos שלא ראו אור. זה המשך ישיר ומעניין לקודמו. הוא קצת הרבה יותר קצר, ומתאים גם לרגליים וגם לראש. אחלה סיכום לתקופת Butterfly, ואני מאוד מקווה שקנדריק ימשיך להעז, לחדש ולהמציא את עצמו מחדש בשנים הבאות.
9. Jenny Hval – Blood Bitch
קריפי... ביותר.... שם מאוד ידוע באנדרגראונד העכשווי – ג'ני הבאל. מי שנראה שתהיה הממשיכה של ביורק, עם אלבום חדש שיוצר את השילוב הייחודי שלה בין פופ לאוונגרד. זה משונה, זה מוזר, זה נשמע לא מהעולם הזה, וביחד עם כל זה, זה נשמע מאוד מעניין ואם מתאמצים, ומקשיבים עוד ועוד, המפלצת המשונה הזו, הופכת למשהו קליט שנצרב במוח. ביטים משונים, soundscapes הזויים (באדיבות לאסה מרהוג, איש הנויז), אווירה מלנכולית שכזו, עם כל אלה: הבאל יצרה את אחד האלבומים הכי מרתקים שיצאו השנה, וכנראה הרבה יגידו כי מדובר באלבום הטוב ביותר שלה. מי שלא שמע על השם, ואוהב טריפ הופ, ביורק, זה משהו שווה לבדוק.
10. Van Der Graaf Generator – Do Not Disturb
להקת הפרוג הוותיקה מהסבנטיז (ואחת הלהקות האהובות עליי) חוזרת אחרי 4 שנים של שתיקה. אחרי אלבום אינסטרומנטלי שלא היה מי יודע מה (ALT), האמיל יחד עם בנטון ואוונס יצרו אלבום שאמנם לא מחדש, אבל בהחלט מחייה את הרוח הואן דר גראפית. אותו פרוג שמסרב להיות יחד עם ג'נסיס ויס באותה רשימה, ותמיד עושה את זה מרושע, יותר דיסוננטי, ויותר פרוע. למעשה, האלבום הזה הפך למאוד חשוב, בשל העובדה כי מדובר באלבום האחרון של הלהקה, לפי דבריו של האמיל. הסולן מבין כי זמנו שלו ושל חבריו קצוב, כשנראה שכולם עוזבים, השלישייה מתאחדת לעוד אלבום אחד אחרון, וזה סיום יפיפה ומעורר כבוד ללהקה מיתולוגית, שבניגוד להרבה מאוד דינוזאורים, יודעת מתי לסיים, ויודעת איך לעשות את זה מעולה.