עצם העובדה שהאלבום השלישי של ה-xx נשאר כאחד משיאי השנה במוזיקה גם כמעט שנה אחרי שיצא מעידה על איכותו.
בשנה בה יצאו לא מעט אלבומים שבוחנים מחדש את ההגדרה של הז׳אנר ״פופ״, הייתה זו דווקא השלישייה המלנכולית מלונדון שהצליחה לייצר אמירה ייחודית:
נכון, עצוב זה השמח החדש אבל בעצם מה זה בכלל שמח?
בין עשרת שירי האלבום שעוסקים בנושאים כבדים כמו מוות, פרידות וניכור מתרחשת גם מסיבה קטנה. ההרמוניות הקוליות של חברי ההרכב רומי ורודידה עדיין נפלאות והביטים של ג׳יימי (xx) מצליחים לרגש כמו משרוקית כלבים שרק אתם מסוגלים לשמוע.
נותר רק לקוות שלא יעבור זמן רב עד האלבום הבא שלהם.
האמת? אין הרבה זמרות שפחות בא לנו להרים להן בימים מלורד.
אחרי שהספקנו לחוות אופוריה קטנה כשהיא הודיעה על הופעה ראשונה בישראל ועוד כשהיא בשיאה, היא בחרה לקחת צד במאבק ה-bds נגד ישראל והחליטה לבטל את הופעתה.
פוליטיקה בצד, ״מלודרמה״ של לורד הוא אחד מאלבומי הפופ הטובים שיצאו השנה וגם הבית של אחד משירי הפופ הטובים של העשור Green Light. אחרי שפרצה בגיל 17 עם אלבום בכורה שהשאיר את העולם בפה פעור, היוצרת הניו זילנדית לקחה לעצמה כמה שנים כדי להכיר לנו המשך ראוי ואלבומה השני הוא כל מה שיכלנו לקוות לו ואף יותר. הטקסטים שמתארים רגעים מתים בחיי בני נוער מצליחים לגעת, הקול שלה נפתח הרבה יותר מאשר בלחישות הזהירות של האלבום הקודם והלחנים? כל אחד ממתק. בגיל 21 ועם שני אלבומים מצוינים באמתחתה קשה מאוד להעריך לאיפה תלך הקריירה של לורד, לתחושתנו היא תגיע עוד הרבה יותר רחוק משאנחנו מסוגלים לדמיין.
מי שיכולה להוות תמונת מראה ללורד היא אנני קלארק הפועלת כבר כעשור תחת השם ״סיינט וינסנט״.
בעוד הראשונה פרצה להצלחה מסחרית עוד לפני שמלאו לה עשרים, קלארק המולטי אינסטרומנטלית עושה צעדים זהירים לעבר אהבת הקהל. למעשה, הצעד המשמעותי ביותר שלה הוא אלבומה החמישי ״חינוך המוני״, שהוציאה השנה.
כל מי ששמע את אלבומיה הקודמים הבחין בקלות באוזן הנדירה שלה ללחני פופ שקשה להוציא מהראש (״your lips are red״) אבל משהו בריחוק שהקרינה מנע ממנה להגיע לקהל רחב.
דווקא השנה, בזמן שהיא מנהלת מערכת יחסים עם אחת הדוגמניות המדוברות בעולם (קארה דלווין), קלארק הוציאה את יצירת הפופ הגדולה שלה והתוצאה מרהיבה. בין אם מדובר בבלדה המרגשת ״ניו יורק״ או "Los Ageless״ הבועט, אנני קלארק הצליחה להכניס לשפה הייחודית שלה גם אלמנטים מוכרים (ההשוואות לדיוויד בואי מוצדקות) שיעזרו לנו להבין קצת יותר ממה שעובר לה בראש. אם עדיין לא התאהבתם בפלא שהוא ״סיינט וינסנט״ האלבום הזה הוא אחלה מקום להתחיל בו.
אלבומה החמישי של השחקנית דבר ראשון, שארלוט גינזבורג, השאיר אותי בפה פעור.
שש שנים ארוכות מאז אלבומה הקודם וכמעט שכחתי את הקריירה המוזיקלית המקסימה שהיא טיפחה, בין שלל תפקידים קולנועיים מאתגרים (״נימפומנית״ של לארס פון טרייר) היה קל מאוד לשכוח שב-dna של גינזבורג זורם דמו של אחד המוזיקאים החשובים של המאה - אביה, סרג׳ גינזבורג.
באלבומה החמישי, Rest, היא בחרה לעסוק בעיקר במוות שלו ושל אחותה למחצה קייט. בשונה ממה שהתרגלנו לחשוב על אלבומי פרידה, ״מנוחה״ הוא דווקא אלבום קצבי ברובו ואפילו הפופי ביותר שהוציאה גינזבורג עד היום. ההפקה המוזיקלית של סבסטיאן יצרה אלבום שכיף להאזין לו בחדר הכושר בדיוק באותה מידה שכיף לרדת לעומקו. מי שפספס את שורת הקליפים הנפלאים שליוו את שיריו (בעיקר Deadly Valentine) מוזמן ללכת ולהשלים אותם עכשיו.
ביורק היא כמובן לא טעם שכל אחד יכול להתחבר אליו. האמנית האיסלנדית שרבים השוו לחייזר מעולם לא ניסתה להתחבב על הקהל עם המוזיקה שלה, מה שבולט במיוחד בעשור האחרון בו היא הולכת ומתרחקת מכל סממן פופי לטובת יצירות אוונגארדיות ומאתגרות (מאוד).
ובכל זאת, אלבומה התשיעי ״אוטופיה״ הוא חזרה לחזון נעים ונגיש יותר, גם אם הוא מצריך מאמץ. אחרי שבאלבומה הקודם (״וולניקורה״) פירקה ביורק לרסיסים את פרידתה מבן זוגה מתיו בארני, באלבום החדש היא חוקרת את המילה ״אהבה״.
לאורך 14 שירים היא ושותפה החדש, ארקה, בונים עולם שכולו חלילים מרחפים, קולות ציפורים וביטים אלקטרונים שבורים. למרות שלאורך 72 דקות האלבום יש לא מעט רגעים מאתגרים, יש בו גם שירים כמו Blissing Me בהם ביורק נשמעת נגישה וישירה יותר משנשמעה בכל העשור האחרון.
לאנה דל ריי בחרה לקרוא לאלבומה הרביעי ״התשוקה לחיים״ אמירה בעלת משמעות גדולה מפי מוזיקאית שהתפרסמה בזכות אווירת הדכדוך הממכרת בשיריה.
ובאמת - אחרי שלושה אלבומים שחקרו את אותן הטריטוריות, נדמה שבאלבום הזה לאנה מצליחה גם לסכם את הפרק הקודם בחייה ואפילו לפתוח פרק חדש, מעניין הרבה יותר.
לאורך 16 שירים, היא בוחנת גבולות מוזיקליים, מארחת אמנים מגוונים (דה וויקנד לצד סטיבי ניקס) וגם מתנסה בטקסטים פוליטיים לראשונה (״קואצ׳לה״). נדמה שב-2017 כל האנשים שחשבו שדל ריי היא מוצר מדף מהונדס נאלצו לאכול את הכובע ולהודות שמדובר במוזיקאית שכאן כדי להישאר.
הכי רחוק מפופ שפופ.איש ביקר השנה. האלבום המשותף של קורטני ברנט האוסטרלית וקורט וייל האמריקאי הוא חתיכת טריפ מרהיב.
שני המוזיקאים משדרים כבר שנים אותו וייב, כאשר וייל הוא הקול העצל יותר בין השניים בעוד ברנט משדרת גישה קצת יותר ישירה וחצופה. מסתבר שג׳אם סשן משותף שקיימו יחד יצר את הרצון להמשיך את הסשן למסע הופעות ואלבום משותף.
אלבום שמסתיר בתוכו שניים מהשירים הטובים ביותר שיצאו השנה (שניהם גם יצאו כסינגלים): Over Everything ו- Continental Breakfast. הטקסטים של וייל וברנט עוסקים בעיקר בתיאורים של מוזרות חברתית אבל משהו בכנות והישירות בה הם מגישים אותם הופכים אותם למיני המנונים קטנים שקשה לא להזדהות איתם.
נדמה שאין סופרלטיב של נאמר על אלבומו השלישי Damn. ואין מוזיקאי בעולם כולו שלא ישמח לשתף איתו פעולה. לאמאר שתמיד הצטיין ככותב של ראפ חברתי, התנסה הפעם גם בקטעים שהם פופיים יותר במהותם, למשל Loyalty בו הוא מארח את ריהאנה או Dna שנשמע כמעט כמו קטע של אחד מחבורת A$ap ומרגיש כאילו הוקלט כמעט בדרך אגב.
השיא של האלבום וכנראה גם של השנה האחרונה מבחינה מוזיקלית הוא ללא ספק הסינגל הראשון Humble, קטע היפ הופ שמעודד לצניעות? מי עוד יכול לכתוב בתים כאלה אם לא קנדריק. זהו, כשכותבים על קנדריק אין טעם להכביר במילים, עדיף פשוט לשלוח אתכם להאזין לעוד קצת קנדריק ולהזכיר לכם להישאר צנועים.
בשנה שעברה הכריזה sza כי אלבום הבכורה שלה כבר לא יצא לעולם וכי היא מתכננת לעזוב את תעשיית המוזיקה.
לא ברור אם היה מדובר במקרה של פרפקציוניזם יוצא דופן, סכסוך עם חברת התקליטים שלה או סתם תעלול יח״צ אבל קהל המעריצים הגדל של sza (סולאנה רואו) הרגיש שהוא הולך להישאר עם כמה דמואים מהממים ותו לא.
רוצה לומר שהתהליך הארוך והמפרך שהיא עברה עד להוצאת האלבום ctrl הוא אחת הסיבות החשובות ביותר להאזין לו ולהנות יותר מהעולם העשיר של היוצרת הצעירה הזאת.
בעידן של אר׳נ׳בי מסומפל ומשוחזר, נמצאה יוצרת שמאמינה באותנטיות, שאוהבת לעבוד עם ביטים משלה ושהקול שלה מצליח לעורר צמרמורת בעמוד השדרה לכל מעריצי אריקה באדו האגדית. עוד סיבה לאהוב את האלבום היא הדואט Love Galore אותו היא מבצעת עם טראוויס סקוט, שיר אהבה מפוכח שראוי להיכנס לכל רשימת סיכום שנה.