בלי תוויות - על ההיסטוריה הגדולה של הלייבלים הקטנים
עדכון אחרון: 18/12/2018
| מאת: יואב לנדאו
נדמה שהיום, בשלהי העשור השני של המאה ה-21, המשך קיומן של חברות התקליטים, או הלייבלים, הוא כמעט תמוה.במציאות שבה כל מה שמפריד בין האמן לקהל היעד הוא לחיצת כפתור, נדמה שאכן תפקידם של הלייבלים, להוציא מפלצות ענק דוגמת סוני וגפן, חלף מין העולם.
אולם, בבחינה קטנה של ההיסטוריה, ניתן ללמוד כי לעתים הלייבלים מילאו תפקידים מורכבים יותר מהחתמתם של אמנים וקצירת רווחיהם.
במקרים מסוימים, הלייבלים אף מילאו חלק מהותי בתהליך האמנותי השלם, תוך יצירת חממה מוזיקלית וטיפוח תדמית ייחודית, על גבול הסצנה, תחת קורת גג אחת.
במאמר זה אתמקד בשני לייבלים בריטיים מרכזיים - 4AD ו-Factory Records. אלו הצליחו להטביע חותם תדמיתי ייחודי וסייעו לעצב את הנוף המוזיקלי האלטרנטיבי של שנות ה-80 וה-90.
חלומות הופכים בשר ודם
הלייבל הבריטי 4AD החל את דרכו, ומשמש למעשה עד היום, חלק מקולקטיב הלייבלים הבריטי Beggars Banquet. אולם, בשנת 1980, "בגארס" הייתה חנות תקליטים קטנה בלונדון ו-4AD הוקם במשרד בקומתה העליונה של החנות ע"י שניים מעובדיה - איבו וואטס-ראסל (עליו נדבר עוד בהמשך) ופיטר קנט. תפקידו הראשוני של הלייבל הטרי לא היה יותר מאשר להוות "אדמת ניסויים" עבור אמנים חדשים בקולקטיב של "בגארס". עד מהרה, רבות בזכות חזונו האישי של וואטס-ראסל, פיתח הלייבל צליל ואופי ייחודיים, ובהתאם גם צבר מוניטין בסצנת האלטרנטיב של שנות ה-80.
כאשר מדברים על 4AD, הדבר הראשון שקופץ לראש הוא הסאונד. וואטס-ראסל קיבץ תחתיו שורת אמנים שזוהו עם סצנות הפוסט-פאנק והניו-ווייב העולות בבריטניה של שנות ה-80, ועד מהרה הלייבל פיתח סגנון מוזיקלי ייחודי לו. הסגנון, אליו מתייחסים רבים כ-Ethereal Wave, הדגיש את הפן האטמוספרי של הרוק הגותי וחיבר גיטרות מלאות אפקטים, שירה נשית על גבול האופראית ומכונות תופים קשוחות לכדי סאונד קסום ומסתורי. החלוצה הבולטת של הז'אנר הינה Cocteau Twins, אולי הלהקה המזוהה ביותר עם הלייבל, שאף קראה לשיר הראשון באלבומה Treasure על שמו של וואטס-ראסל.
מאפיין בולט נוסף של 4AD הוא החיבור עם הסטודיו 23 Envelope, בהובלתו של המעצב הגרפי ווהן אוליבר, אשר עיצב בסגנון ייחודי את כל עטיפות האלבומים והמארזים שיצאו תחת הלייבל. בכך, הצליח וואטס-ראסל ליצור תחת אמתחתו תוצר אומנותי שלם - לייבל בעל סאונד, מראה ותדמית ייחודיים.
בין האמנים הבולטים הנוספים אשר היו חברים בלייבל ניתן למנות את Pixies, את ה Breeders (להקת הבת של הבאסיסטית קים דיל), Bauhaus, Dead Can Dance ו Modern English (אשר זכו להצלחה מסחרית מצומצמת עם להיט האייטיז Melt With You), ואף את חלוצי השוגייזינג Lush.
בשלב זה, חשוב בעיניי לדבר על מה שהוא כנראה הייצוג הטהור ביותר לחותמתו האישית של וואטס-ראסל בתוך הלייבל - This Mortal Coil. תחת ניצוחו האישי, This Mortal Coil היווה קולקטיב של אמנים מתחלפים אשר לקחו את להיטי הפולק והפסיכדליה החביבים על וואטס-ראסל משנות ה-60 וה-70 וקירבו אותם אל המחוזות הקודרים שמזוהים עם 4AD.
בין התורמים את כשרונם לפרויקט ניתן למנות את כל חברי להקת Cocteau Twins (שחתומים גם על הלהיט הגדול ביותר שיצא מהקולקטיב, הקאבר ל-Song for the Siren של טים באקלי), הווארד דיווטו מהבאזקוקס, ליסה ג'רארד מ-Dead Can Dance וקים דיל. כך יצר וואטס-ראסל שלושה אלבומי אמביאנט-אינדסטריאל-גותיים שהגדירו, ללא מסננים, מהו 4AD בעיני יוצרו ומה הוא מסוגל להיות.
אמונה אמיתית
לפני שאתם ממשיכים לקרוא, לכו לראות את הסרטים 24 Hour Party People ו-Control. סיימתם? בכיתם? רצתם לקנות את כל הדיסקוגרפיה של ג'וי דיוויז'ן? מעולה, אפשר להמשיך.
מוטיב בולט החוזר על עצמו בסיפור של הלייבל Factory Records הוא הקשר העמוק בינו לבין העיר בה צמח, מנצ'סטר. הוי מנצ'סטר, כמה פרחים יפים צמחו בערוגותייך - הסמית'ס, אואזיס וערסים אנגליים. ובתוך הקלחת התרבותית הזו, שיחק Factory תפקיד משמעותי.
את הלייבל הקים טוני ווילסון, שדרן בתחנת הטלוויזיה המקומית Granada, אושיית תרבות ו-ניחשתם נכון, יקיר העיר מנצ'סטר. אליו הצטרפו המפיק מרטין האנט והמעצב הגרפי פיטר סאוויל, שהיוו יחד "השילוש הקדוש" של פאקטורי. האנט, חרף בעיותיו האישיות הרבות, נחשב לאחד המפיקים המוזיקליים הבולטים בהיסטוריה, אשר במו-ידיו הפך את ג'וי-דיוויז'ן מעוד להקת פאנק אנגלית לערפדי החלל האפלים שאנו מכירים ואוהבים. פיטר סאוויל שימש אמן הבית של הלייבל, ועיצב בסגנון מוקפד וטכני את כל המוצרים שהיו קשורים ללייבל - מעטיפות התקליטים האייקוניות ועד לפוסטרים והלוגואים השונים.
אלמנט נוסף שהיה בולט בצורת פעילותו של הלייבל הייתה שיטת הקיטלוג הייחודית שלו. הלייבל העניק מספר סידורי לכל מוצר שהיה שייך לו - מאלבומים וסינגלים ועד לפוסטרים, רהיטים ואפילו טיימר בצורת ביצה שעיצב סאוויל.
למרות המוניטין שיצר לעצמו, Factory היה לייבל קטן. בהתאם, ניתן לספר את סיפורו (כפי שמוצג בסרטים עליהם המלצתי למעלה) דרך פחות או יותר שתיים וחצי להקות - Joy Division, גלגולה השני New Order, וה-Happy Mondays. ובאמת שאין צורך להכביר במילים - ג'וי דיוויז'ן, למרות קריירה קצרה שנגדעה בשל התאבדותו של סולן הלהקה איאן קרטיס, הגדירה מחדש פאנק מהו, הולידה בה-בעת את הרוק הגותי ולימדה דורות של מוזיקאים איך דיכאון צריך להישמע; ניו אורדר, הלהקה שנולדה מתוך הטרגדיה, הפכה למפלצת סינת'-פופ ודאנס-רוק משומנת; וההאפי מאנדייז חיברו בין רוקרים לרייברים והתניעו את מהפכת האסיד-האוס וה-Madchester ששיגעה את בריטניה בתחילת שנות ה-90.
סופו של הלייבל החל בשיאו - בפריחת סצנת המסיבות הבריטית שופעת-הסמים, הקים טוני ווילסון את המועדון The Haçienda (מספר סידורי FAC51). המועדון היווה בית חם לסצנת המוזיקה הצומחת במאנצ'סטר ואמני הבית של הלייבל פקדו אותו באופן קבוע. אולם, לאור מספר שערוריות הקשורות בצריכת הסמים הרווחת במקום, ניהול כושל וכשלים כלכליים, נסגר המועדון ולא הרבה אחריו גם Factory Records.
אולם המורשת הייחודית של Factory נשמרה עד הסוף המר - מצבותיהם של טוני ווילסון ומרטין האנט עוצבו כמיטב המסורת בידי פיטר סאוויל. על מצבתו של טוני ווילסון חקוק ציטוט מהספר The Manchester Man, ואילו מצבתו של האנט קבעה כי הוא "יוצר הצליל של מנצ'סטר". ארון קבורתו של ווילסון אף קיבל מספר סידורי - FAC501.
אמצעי למטרה
ובחזרה להווה הדיגיטלי שלנו. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהסיפורים של 4AD ו-Factory מהו תפקידו של הלייבל העצמאי, דווקא בעידן הנוכחי.
במציאות שבה נדמה שמוזיקה מתפזרת לכל כיוון, בלי שליטה, הכוונה או היגיון מסדר, מציאות שבה אמנים וז'אנרים חדשים צצים כמו פטריות אחרי הגשם (Witch-House מישהו?), ללייבלים עצמאיים במאה ה-21 עשוי להיות תפקיד חדש-ישן חשוב, אם רק ישכילו לעשות זאת: יצירת קולקטיבים מאורגנים בעלי מכנה-משותף, מיני-סצנות בעלות כוונה ותדמית מוקפדות, אשר יוצרים חוויה אמנותית-מוזיקלית שלמה. כזו, שסוחפת אחריה קהל ומשאירה אחריה חותם לדורות.