Carrie & Lowell

הכאב של סופיאן סטיבנס, היכולת שלו לכתוב שירים חודרי-נפש והעובדה שמדובר ביצור חף מכך קלישאה - מתחברים ליצירת מופת חדשה.
באלבום אינטימי מאד, סטיבנס מצליח לסחוף אותנו למסע בין זיכרונות שבכלל לא חווינו.
אחרי הניסיונות האלקטרוניים באלבומים האחרונים (וגם בחיבור עם החברים ב'סיזיפוס'), סופיאן סטיבנס בוחר לספר את השירים החדשים בצורה חשופה ומינימליסטית. מגע של פולק ואמריקנה, חיבור קל למרחב הפסיכדלי של החוף המערבי, שירה עדינה - כולם מתחברים למסע לתוך אלבום התמונות האישי של סופיאן.
מסע שנע בין גשרים לא-יציבים, חוויות טראומטיות מספריות וידיאו, יותר מדי תחנות רכבת ושדות תעופה, מיטה בגוונים של דכדוך, לוויות וגם המחילה שלאחר המוות.
אסופה של 11 שירים, שכולם מתחילים במלודיות שבירות ואח"כ נשארים חצובים במאזין כמו המנונים.
סטיבנס כבר נמצא בגיל שאין בו אמונה במיתוס או חיפוש אחרי הנס, הוא מתמודד עם חוסר-היושר בעולם, עם הניכור הטכנולוגי ועם מין סתמי. מה שנותר זו האמנות וכאן מדובר ברב-אמן שיוצק את המרחב השברירי האישי ליצירת אמנות בחיפוש אחר הבנה (שלו? של המשפחה שנותרה? שלנו, המאזינים) וההישג הגדול שלו הוא בכך שהוא מצליח להוציא את המאזינים מתחושת הבדידות האישית שלהם למקום של הבנה (או לכל הפחות, להפחית מתחושת הבדידות).
אלבום של שירים טובים, כזה שמבקש להתחבר אליו בקשב אמיתי ונותן תמורה מלאה לזמן שהוקדש לו.