Lodge

צר לנו להודיעכם, שבמקרה וכבר התחלתם לסכם את רשימת אלבומי השנה ל-2015 תאלצו לעדכן את רשימותיכם המעולות בהקדם למקם את  Lodge, האלבום החדש של Lone Wolf, גבוה (ואולי אפילו בראש הרשימה). מה שלא פחות מצער היא העובדה שיתכן שזה גם אלבומו האחרון בהחלט. כך, לכל הפחות, הוא מאיים.

אחרי שני אלבומים מצוינים (הראשון בלייבל הנחשב Bella Union, השני בלייבל העצמוני It Never Rains), סיבובי הופעות עם  ג'ון גראנט, חוזה גונזלס ו Bat for Lashes, לצד הלחנת פסקול הסרט "Bastardo", פול מארשל, המכנה את עצמו זאב בודד, מגיע לשיא היצירה שלו ב Lodge"", הקרוי על שם האולפן בו הוקלט (ולא על שם העיר הפולנית הציורית).

"Lodge" מהפנט ביכולתו לקרב את המאזין לתעצומות הנפש האדירות שמוזיקאי מחונן כמארשל התמודד איתן בשנים האחרונות. כבר מהצלילים הראשונים של  "Wilderness", השיר שפותח את האלבום, אפשר לחוש בסערה הרגשית שטלטלה את מארשל זמן רב, והמהלכים המלודיים של השיר שמפציע מיד אחריו פוצעים את הלב מוקדם מהצפוי, משום שמדובר בשיר כ"כ אינטימי וחושפני, שלאור שמו ("Alligator"),  גם גורם לך לתהות מדוע לביטוי "דמעות תנין" יש רק קונוטציות שליליות. גם בהמשך האלבום, קולו השברירי של מארשל (מלווה לרוב במהלכי פסנתר נוגים, הבלחות של חצוצרה ג'אזית חרישית ובכלים אקוסטיים בלבד), שומר על רמה אחידה והדרגתית של קתרזיס רגשי שלא נשמעו שכמותו זמן רב במחוזות הרוק והאינדי, ולא בכדי עולים לראש שמות של יוצרים רגשיים ועל-זמניים כמו רוברט ווייאט, מארק הוליס מ Talk Talk ות'ום יורק כהשפעות ישירות על האלבום המופלא הזה.