יצירה אדירה של פולק כבד ומטלטל.
יותר מדי מוזיקאים הנוהים אחר תהילת עולם מגלים מוקדם מהצפוי שהיא חלפה ביעף. מעטים מאוד וטובים אפילו יותר מטפחים קריירת סולו מרשימה וארוכת שנים, אך תהילת העולם רחוקה מהם מרחק שנות אור. ולמען האמת, היא כלל לא (ולעולם לא תהיה) בראש מעייניהם.
סטיב וון-טיל הוא מוזיקאי מהסוג הזה: צנוע, סגפן וצועד בקצב שלו.
לעתים אף נדמה שהוא אפילו בחר במודע בדרך ארוכה וקשה יותר, שאת נקודת הציון שלה אפשר לסמן ב-1989 עת הצטרף ל Neurosis, לבטח אחת מהלהקות הרוק הבלתי-מתפשרות והמשפיעות ביותר ב-30 השנים האחרונות. יחד עם Neurosis, הגדיר וון-טיל את ההארדקור והמטאל הניסיוני מחדש כשמוטיבים של מוזיקה תעשייתית, פוסט רוק ראשוני והצד האפל והשבטי של הפולקלור האמריקאי זכו לביטוי שטרם נשמע כמותו, ושהגיע לשיאו ב-2001 עם האלבום המופתי "A Sun that Never Sets".שנה קודם לכן, בשנת 2000, שיחרר וון טיל את אלבום הסולו הראשון והמפתיע שלו - "As the Crow Flies", אפוס מרשים של אמריקנה אפלה ופולק עגמומי, ז'אנרים שוון-טיל ינק בילדותו, ובחר להתעכב על הניואנסים האפלים והפחות מאפיינים שלהם, תוך כדי ניסוח זיקה ישירה לתכנים עוכרי השלווה שבהם עוסקת Neurosis.
"זאבי ערבות קוראים ביער חשוך/ אני יכול להישבע שהם קראו בשמי".
כך נפתח האלבום החדש של סטיב וון טיל, כשגיטרת פדל סטיל והוויולה (של Eyvind Kang, מסיקרט צ'יפס 3) כאילו מפלסות דרכן ביער סבוך, המוביל הישר לתוככי נפשו הטרודה של סטיב וון-טיל, שכלי הביטוי העיקרי שלה הוא צליל אקוסטי חם של פולק מינימליסטי,
המקבל גם מימד מיסטי בשיר הרביעי "Night of the Moon" – פרפרזה של וון טיל לפואמה גרמנית מהמאה ה-19 - כשסינתיסייזר אנלוגי נושן (Korg MS-20) מתנגן בלופ מהפנט, מפלח את האטמוספירה ומרעיד את אמות הסיפים כפי שהם מעולם לא רעדו לפני.
15 שנים מאז אלבום הבכורה, סטיב וון טיל שיחרר את האלבום הטוב ביותר שלו עד כה וככל הנראה את אחד האלבומים הכי טובים של השנה.