ההרכב היעיל הוציא שלושה-עשר (!!!) אלבומים במשך תשע שנים (!!!), וזה בלי לדבר על עוד מספר אוספים, אי-פיז, ופרויקטים צדדיים.
מה שמשותף כמעט לכולם, זו הרמה הגבוהה והכמות הבלתי נתפסת של שירים טובים.
מנהיג הלהקה ג'ון פ. דווייר, שהפך למלך הבלתי מעורער של סצנת הגראז'-רוק העכשווית ביחד עם טיי סגל (עלילת משחקי הכס ברורה יותר ממספר ההרכבים וההוצאות של שני אלה), מוכיח שוב למה הוא מלך.
האלבום החדש של הרכב הדגל שלו הוא מהטובים שהם הוציאו, אם לא הטוב ביותר. חלקו הראשון של האלבום מציג את הנוסחה המנצחת של הגראז'-רוק שלהם, רועש ובועט, כשצלילי הגיטרה הפסיכדלית נותנים את המרכיב הסודי שכל כך מייחד אותם.
באמצע האלבום, מתרחשת תפנית מרעישה במובן השקט של המילה: בלדות עצובות, קטעים אינסטרומנטליים מרגשים והתכתבות עם עולם הרוק של שנות השבעים - חותמים את האלבום המושלם (וגם הכי קליט) של הלהקה עד היום