בימים טרופים כאלה, בהם כל אחד ואחת חושבים עצמם מינימום ברוס לי מעפולה ומסתובבים עם נונצ'קו, מקל של סלפי, מטריה ישנה או מערוך, או סתם שואלים עוברי אורח בעל חזות לבנטינית "מה השעה?", לא יזיק כלל וכלל לדעת איך להחזיק וגם להשתמש בשוט, אבל רק באופן ביקורתי ונוקב, כפי שמציע האלבום החדש של Correction House. סופר-גרופ אמריקאי מחתרתי המורכב מסקוט קלי, הסולן של Neurosis, מייק ווליאמס הסולן של EyeHateGod, ברוס לאמונט מיאקוזה (הלהקה, לא ארגון הפשע היפני הנלחם למען זכויות הדם) וסנפורד פארקא Minsk-(הלהקה, לא עיר הבירה הציורית של בלארוס). מי שלא מכיר את שני האלבומים הקודמים של ההרכב עלול לטעות טעות גסה ולחשוב שמדובר ב" סתם עוד" אלבום מטאל או סלאדג'. "הו, שטויות, זה לא נכון" ישיב לכם מיץ פטל, אחד המעריצים הגדולים של ההרכב, ובצדק רב מצידו: גם אם לא חסרות פה אגרסיות Correction House מתרחקים מהמטאל והסלאדג' הבנאלי ונודדים עם התובנות המוזיקליות הכבדות שלהם למחוזות המוזיקה התעשייתית, הנויז והמוזיקה הנסיונית וקרוב יותר לאלבומי הניינטיז של Nine Inch Nails או Skinny Puppy או להרכבים חדשניים בתחום בני זמננו כמו Authour & Punisher ו-Gnaw. וזה לא פחות ממרתק, מטלטל, פואטי, תובעני, מתודי ומקורי בכל רגע נתון.