כל קשר בין עיר כמו ניו-אורלינס (שמזוהה בעיקר עם ג'אז וקצת טיפה פחות עם בלוז) ופוסט-Pאנק אירופאי עם נטיות מלנכוליות הוא מקרי בהחלט. מאידך, ברטרו כמו ברטרו, הכל אפשרי כך שהעובדה לפיה יתכן והרכב חדש ועגמומי כמו Heat Dust השתכשך במימי המיסיסיפי לפני שנכנס להקליט את אלבום הבכורה המרשים שלו כלל אינה צריכה להפתיע אותנו או לגרום לנו לצפות שהחבורה תפצח בשרשרת להיטי דיקסילנד מכל הזמנים. ועל אחת כמה וכמה, הודות לכך ש-Heat Dust עושים את מה שהם עושים מצוין – ולא פחות חשוב– זה קליט! הסאונד שלהם אומנם עכור ומסחרר, אך כל שיר באלבום נשמע כאילו היה יכול להיות להיט מחשכים, מסוג הלהיטים האלה שכיכבו בפינגווין, בליקוויד, בעיר השנייה ובזמן אמיתי בזמן אמת - שירים נצחיים שמוציאים בליינים שהגיעו בגפם, כאלה שבטוחים שהשיר של 3:27 בלילה מושמע רק עבורם, והוא שולף אותם מתוך אדישותם המובנית, מרתק אותם אל מול הרמקולים של המועדון תוך כדי שהם מזיזים עצמם באופן אקסטטי ומשונה כאילו צפו שוב ושוב באיאן קרטיס חוטף התקף אפליפסיה על הבמה. נציין גם כי לצד ההשפעה הברורה של Joy Division על הצליל האלמותי של Heat Dust שווה לבדוק את האלבום הזה כי הוא גם מזקק וסופג לתוכו את המיטב של הקיור של "17 Seconds" ו-"Pornography", ה- , Chameleons ובקטעים היותר אנרגטיים יש פה גם פירושים נרחבים לתובנות של Wire. וכל זה ועוד לצד השפעות עכשוויות מהרכבי רטרו אחרים וטובים כמו Interpol ו-Iceage. רוצה לומר, אתם צריכים את זה.