Gone By The Dawn

לנה דל ריי היא לבטח השגרירה המפורסמת ביותר ברטרו המתוקשר סביב שנות ה-50  וה-60 (המוקדמות) של המאה הקודמת, אבל האסתטיקה הסכרינית והאריסטוקרטית שהיא מציגה עושה חשק עז לסדוק את התמונה המושלמת הזאת כל פעם שהיא משחררת שיר חדש או קליפ מושקע. לכן, טוב שיש הרכבים כמו Shannon and the Clams, שהפרספקטיבה שלהם לאותה תקופה בתולית של הפופ והרוקנ'רול מנפצת לרסיסים את המציאות המדומה הזו: המוזיקה ב-Gone by the Dawn היא סליזית, משוחררת וצעקנית יותר, אך כל זאת לא פוגע ביכולת של הטריו מאוקלנד קליפורניה גם לכתוב שירים יפים ולהעביר את רוח התקופה בצורה מדויקת יותר. אבל בעוד דל-ריי, לשם ההשוואה בלבד, משווקת פנטזיות בלתי ניתנות להשגה, Shannon and the Clams  מציגים בשיריהם את המציאות באותם שנים במערומיה: גסה, פרועה וחרמנית. קצת כמו רימייק אמריקאי לאחד מסרטי אסקימו לימון – דמיינו את בנצי, יודל'ה ומומו מקימים הרכב doo-wop עם חיבה ל-surf וגראז'-רוק,  יודל'ה מתחפש לסולנית ובנצי ומומו מלווים בהרמוניות קוליות, מזמרים בלדות פרידה מרטיטת לנערות תמימות שהם מעולם לא אהבו.