אין באמת הרכב עצמאי שלא רוצה להצליח ולהגיע לפסגה כלשהי. אבל אם וכאשר הוא כובש אותה, בשלב כזה או אחר הוא מגלה במהרה שהדבר הנשגב הזה שמתכנה "פסגה" או "שיא" הוא צר להחריד, וערב רב של זוגות ידיים ושאר איברים מנסים לאחוז בו, בעוד ממש מתחתיו שוכן לו מדרון חלק שהטיפוס ממנו חזרה למעלה הוא קשה וסיזיפי. ההרכב אדוארד שארפ והאפסים המגנטים כבר היה שם לפני 7 שנים עם השיר "Home", שמספיק להציץ במספר הצפיות האסטרונומי (ביחס ללהקת אינדי) שלו ביוטיוב כדי להבין כמה משמעותיות היו 15 דקות התהילה של ההרכב הזה. אבל מאז, כצפוי, החלה ההידרדרות: לא חלילה באיכות האלבומים עצמם (נהפוך הוא!), אלא משום שהמין האנושי סובל מהפרעת קשב ועומס יתר של אינפורמציה, כך שגם ההרכב החדשני הזה, שהיה בין הראשונים לחבר בין אינדי, פופ פסיכדלי ומוזיקת נשמה בעשור האחרון, מצא את עצמו תלוי על בלימה, נאחז באוויר ונשכח לאיטו מהתודעה. אלא, שאפשר למצוא בזה גם יתרונות: משוחררים מלחצים לשחרר סינגל קורע מצעדי הורדות ושיתופים ויראליים ומלטף זקנים של היפסטרים, אדוארד שארפ ואפסיהם המגנטים חזרו ב-2016 עם אלבום מעולה, נטול אספירציות מסחריות ושופע בלחנים יפים ושמחת חיים שמקשטים דרך עיבודים עשירים ומגוון אינסטרומנטלי רחב עשרה שירים כובשים בצניעותם. התמהיל הצבעוני באלבום, שמגדיר מחדש קשרים שורשיים בין אינדי לפולק, גוספל ורוק קלאסי, מרגיש שבושל היטב ומפתיע באיכויות המשתפכות ממנו.
