Love Yes

האייטייז - או יותר מדוייק, הרטרו אייטייז - לא מסתלקים לשום מקום, לפחות לא כל עוד ממשיכים לצאת אלבומים מצוינים כמו Love Yes של Teen. מי שחשב שהכמיהה הנוסטלגית הזו לסינתיסייזרים אנלוגיים, מכונות תופים עתיקות, תספורות מוקפדות או מגוחכות וסאונדים חלליים היא טרנד חולף שיחשוב שוב, ועל הדרך שיבדוק אם הוא לא דורך באותה משבצת מעצבנת של שמרנות מאוסה. ואכן, אין כמו האלבום החדש של רביעיית הבנות הסנסציונית מברוקלין כדי להעניק לתופעה עוד זריקת מרץ או משב רוח מרענן בדמותו של אלבום סינת'-פופ שחוגג נוסטלגיה, מודעות עצמית גבוהה, יכולות חיזוי וצליליים עתידניים בו-זמנית. אבל מה שממקם את Teen על שלב יותר גבוה בסולם הלא-קיים של הלהקות העורגות לצליל הפופי-אך-מנוכר של שנות ה-80 היא היכולת לבטא את אותה התרפקות דרך הרמוניות ווקאליות נדירות שעל-רקע שלל הסינתוזים המינימליסטיים והחישגוזים הבומבסטיים מעניקים לאייטיז ב-2016 רובד נוסף שלא נשמע כדוגמתו באותן שנים. ואיך זה נשמע הלכה למעשה? כמו אלבום של קייט בוש בהפקתו של Gary Numan או של Soft Cell עם אליסון גולדפראפ.