IV - 2LP

4 שנות שתיקה מסתיימות בהישג כביר – האלבום החמישי של בלאק מאונטיין הוא ככל הנראה הטוב ביותר שלהם עד כה: הישג לא מבוטל מהרכב שהציב לעצמו רף גבוה במיוחד כבר באלבום הבכורה שלו מ-2004 ואז התעלה על עצמו שוב עם Wilderness Heart מ-2010.
ההרכב מוונקובר עושה זאת שוב בענק וחוזר עם אלבום קאנוני של בלוז וסטונר-רוק ססגוני, אינדי פסיכדלי ורוק מתקדם שאפתני שמשיג את כל המטרות שהוא מציב לעצמו. הפתיחה של האלבום היא קטלנית: "Mothers of the Sun" הוא אפוס אווירתי שנוגע בפסיכדליה מהצד הפולקי שלה לפני שגיטרות סטייל בלאק סאבאת' מרימות אותו לטובת ריחוף רוחני (ואת המאזין לו) מעל פני הקרקע. הסינגל הראשון, "Florian Saucer Attack", שמגיע מיד אחריו, הוא כבר טיל בליסטי שמשוגר למדינת אוייב בדמות שילוב בלתי נתפס של גלאם רוק עם סטונר-רוק אנרגטי וסינתיסייזרים: מעין מפגש בין הניו יורק-דולס, Fuzz של האלבום האחרון, Queens of the Stone Age ו-Tame Impala. אגב Tame Impala, אם אי פעם היה ספק  לגבי הטענה שהאלבומים הקודמים של בלאק מאונטיין השפיעו עליהם רבות, ב-IV נדמה שבלאק מאונטיין מוכיחים זאת סופית בזכות אותו קרוסאובר ייחודי בין פסיכדליה גרובית לצליל ארכיטקטוני ומסונתז, ששובר שיאים חדשים של התרגשות ב-"You Can Dream": גיטרות אפיות לצד פופ אלקטרוני שמטפסים אל היכל הרוקנ'רול הנמצא במעלה האולימפוס עם מלודיה פינק פלוידית כובשת. ובכלל, ההשפעות הפינק פלוידית - מהפסיכדליה ההיפנוטית של The Piper at The Gates of Dawn ועד השירים העדינים של The Final Cut – נוכחות לאורך כל האלבום. וטוב שכך, כי בלאק מאונטיין מוכיחים שהצליל הפינק פלוידי לאשורו הוא עדיין רחב אופקים וטרם מיצה את עצמו גם ב-2016. וכל זאת רק על קצה המזלג, וכדי שישאר לכם טעם של עוד, אם כי במקביל כבר אפשר לטעון בבטחון מלא ש-IV הוא לא רק אחד האלבומים הטובים ביותר של 2016, אלא אלבום שישחזר את מה שעשו קודמיו ואפילו יאפיל עליהם ביכולתו להשפיע על דור חדש של מוזיקאים עתידיים שהאלבום הזה יפתח להם את הראש כמו שאף הרכב בן-זמננו לא עשה קודם.