הצורך לסנן להקות לא מוכרות בים של מוזיקה חדשה הוא הרגל מגונה שכולנו לוקים בו ואפילו לא מתביישים להודות בו. אי לכך ובהתאם לזאת, לא נכחיש שכמעט דנו את האלבום השני של הצמד Sea+Air לגורל דומה והתעלמות מוחלטת, בעיקר בגלל השפם החשוד של דניאל בנג'מין, הצלע הגברית בהרכב.
גם הסינגל הראשון, יפה ככל שיהיה, לא שכנע מספיק בשמיעה ראשונה. אבל אז האזנו לאלבום המלא, תוך כדי התבוננות עמוקה במבט המסתורי והחודר של הלני זאפיראדו, הצלע הנשית בהרכב, והשתכנענו שלא בכדי לייבל בררן וקפדן כמו Glitterhouse פרש עליהם את חסותו.
אז כן, נקודת המוצא היא אינדי-פופ, אבל יאמר לזכותם של Sea+Air שהם יודעים איך לקחת שירים קטנים ולהפוך אותם להמנונים סוחפים או לבלדות מרגשות וסוחטות דמעות בעיבודים מורכבים. תוסיפו לזה את קולה האנדרוגיני והרדוף של זאפיראדו והרי לכם אחד אלבומי האינדי-פופ המרתקים של השנה האחרונה.