כשהוא מגובה בנגני עילית כמו אל קופר וג'ורג' האריסון והפקה של פיטר באומן מטנג'רין דרים, ראווי שנקאר הקליט את האלבום פורץ הדרך הזה ב-1987, והציע פיוז'ן ייחודי (וחלוצי באותם ימים) בין מוזיקה הודית קלאסית עם כלים מסורתיים – טאבלה, סארוד, טמבורה, וסיטאר כמובן – לסינטיסייזרים ושלל צלילים אלקטרוניים תקופתיים לטובת יצירת 10 מנטרות חדשות. בהמשך התקבע גם מעמדו של Tana Mana כאחד מהאלבומים המשפיעים ביותר בחיבור בין מזרח למערב, בין פופ למוזיקת עולם. וכשמו כן הוא גם סימביוזה בין גוף לנפש.