Songs from Suicide Bridge

מה יעלה בגורלו של אלבום אלמוני ששוחרר ב-1984 ב-500 עותקים ע"י שני היוצרים שלו ונפל לתהומות הנשייה כמו עץ ביער? ברוב המקרים אף אחד לא יראה אותו שוב ולא ישמע אותו לעולם. לרוב לאף אחד גם לא יהיה אכפת, כמו במקרה של אדם אומלל שקפץ מגשר אחת הערים הגדולות בארה"ב וקיפח את חייו מבלי שהשאיר שום חותם משמעותי על החיים עצמם.
לאלבום היחיד של דיוויד קאופמן ואריק קארבור היה קצת יותר מזל, גם אם לקח קרוב ל-30 שנה עד שלייבל יפני הפיח בו רוח חיים לכמה רגעי חסד כששחרר אותו מחדש על גבי דיסק ב-2012 ומיד נקלט ע"י הרדאר של אנשי Light in the Attic שהוציאו אותו מחדש בשנה שעברה, ותוך כדי כך גם הביאו אותו לתפוצה הרחבה שהוא כ"כ ראוי לה. עשרה שירים - המציעים שילוב מיוחד במינו בין פולק נדודים מדוכדך של אדם המנסה לברוח מעצמו לבין שירים עגמומיים שגורמים לו לקפוא במקום - מצדיקים את שם האלבום ונשמעים כמו הרהורי לב פטאליים רגע לפני שאותו אדם אובד עצות וחסר תקווה זורק את עצמו מהגשר ושם קץ לחייו האומללים.
הקונספט הפואטי הזה, מטריד ומכמיר לב ככל שיהיה, עובד לעתים על הנפש האנושית באופן יותר משכנע מהרצון החיוני להתמלא באופטימיות. ובמובן הזה, ככל שהאלבום הזה יפה ועצוב יותר, כך הוא גם יותר ממכר ומסוכן.