מסע ההתרחקות של צמד המוחות הקודחים פוקסיג'ן מהז'אנר המכונה "אינדי-רוק" ממשיך ביתר שאת באלבומם החדש והרביעי במספר ולוקח אותם לרוץ בחופשיות ולהשתולל על כרי הדשא המוריקים של הרוק של שנות ה-70. כלי נשיפה ומיתרים מעטרים את "Hang" בעיבודים תזמורתיים בעוד ג'ונתן ראדו מתפייט על הפסנתר והסולן סאם פראנס מנצח על מילים פזיזות וקרקסיות בקולו האלמותי שמזכיר את סקוט ווקר ונושא את האלבום לפסגות אפיות צחות, במיוחד בשיר הבוער "America" אך גם ב-"Trauma", שמגיח מספר דקות אחריו – ביחד הם מאתגרים ומכים שוק על ירך את היומרות של להקות הרוק מתקדם, הפופ והגלאם של שנות ה-70 ביכולותיהם האלסטיות ללכוד בשיר אחד את המיטב של סטילי דן, סופרטראמפ, אלקטריק לייט אורקסטרה, Sparks, דיוויד בואי, רוקסי מיוזיק,שיקגו, ג'נסיס ופליטווד מק.
