50

אחרי כמעט 50 שנה שבמהלכם הקליט מספר לא הגיוני של אלבומים מעולים שלוו בסיבובי הופעות אינסופיים (שכללו גם ביקורים תכופים בארץ הקודש כדי לבקר את החבר אהוד בנאי), מייקל צ'פמן סוף סוף הקליט את מה שהוא מכנה "האלבום האמריקאי".
כשלצידו נגנים כמו סטיב גאן (שגם הפיק את האלבום), נתן באולס (מ-Pelt וה-Black Twig Pickers ושהוציא אלבום מצוין שסקרנו פה לפני חודשיים) וזמרת הפולק Bridget St John (בחלק מהשירים), צ'פמן מציע יותר מ-50 דקות שהן זרם תודעה קולח של פורטרט עצמי וחוויות סוריאליסטיות שצ'פמן אסף ב-76 שנותיו על כדור הארץ (ביניהן גם לפחות חוויה אחת בראש פינה), ומנווטות ממוחו הקודח אל נחלת הכלל דרך פסיכדליה פולקית עם גוון אמריקנה מובהק שהצלילים המהדהדים שהיא שולחת תדיר מלטפים, דוקרים, מחממים, גואלים וממריצים בו-זמנית. צ'פמן מוכיח שוב שהוא תופעה ייחודית, עוף החול שחוזר לנערותו, זקן השבט עתיר הניסיון וחוכמת חיים שב-"50" שופך מאורו ומרחיב יותר מתמיד את גבולות התודעה ומותיר את האלבום הזה למאזין לו כחומר מעורר ביד היוצר.
צ'פמן יכול לכנותו כאלבום האמריקאי שלו כאוות נפשו, אולי משום שהוא נשמע בו  לפרקים כמו לי הייזלווד, ג'וני קאש ולאונרד כהן (שהוא בכלל קנדי, אתם לא צריכים להזכיר לנו) באיש אחד, אבל אנחנו בקמע כבר מכנים אותו בשם "יצירת המופת הקאנונית החדשה של מייקל צ'פמן".