כמו זריחה מתמשכת, המוזיקה של מורגן דלט מציפה את הגוף באיטיות בקרני אור חמימות, כיאה לאלבום שהמוזיקה המינורית שמוצעת בו נושאת בגאון השפעות של להקות פסיכדליות מהחוף המערבי של ארה"ב שעיצבו צליל תת-ההכרתי ייחודי בשלהי שנות ה-60. מורגן דלט לוקח את הצלילים האלמותיים האלה ונותן בהן סימנים: הרמוניות עצובות מתכסות בשמיכה צבעונית של אפקטים מהדהדים, פופ סיקסטיזי חולמני נצמד לאינדי-רוק עגמומי ולמקצבי טבלה מינימליסטיים עם קישוטים אוריינטליים מלווים ברכות מנטרה מלודית והזייתית. האזנות רצופות לשעטנז היפהפה הזה מגלות מה בעצם מבדיל את "שלב אפס" מכל כך הרבה אלבומי רוק פסיכדלי עכשוויים: מורגן דלט מציע כמיהה רומנטית ללא תנאים לעידן אוטופי של תמימות, והאזנה לאלבום השני שלו היא כמו הצצה אל תוך קפסולת זמן שמורה היטב, שמתבססת על רגעים מכוננים וטהורים מהעבר, אך בעיקר תתקשר עוד שנים רבות עם העתיד.
