בנג'מין ג'ון פאוור, חצי הצמד Fuck Buttons ואשף האלקטרוניקה שעומד בזכות עצמו מאחורי האלטר-אגו Blanck Mass, טוען שב-"World Eater", אלבומו החדש, יש שירי אהבה של ממש. מה שאנחנו שומעים זו מתקפה על-חושית הדרגתית שאם יש בה אהבה הרי שהיא מופנה לז'אנרים המחתרתיים שמהם פאוור שואב את כוחו: אלקטרוניקה חכמה, מקצבים משובשים, יצירות אינסטרומנטליות מסונתזות משנות השבעים בואכה שנות השמונים, אינדסטריאל מיליטנטי, מוזיקה קלאסית-מודרנית, דאנס חתרני מתחילת הניינטיז, פופ פומפוזי ונפיץ, ורעשים גועשים מהשאול. את כל אלה פאוור טווה במלאכת מחשבת לכדי יצירה שלמה אחת, שהיא בעצם כלי הישרדותי שדוחף החוצה את החייתיות הפנימית הטבועה בכל אדם, ומאפשר לו להתעמת עם המציאות היומיומית המתנוונת בגסות ובקצב מעורר דאגה. יחד עם זאת, גם אם ב-"World Eater" יש סקירה עמוקה נרחבת של היסטוריה של אלימות דרך מקצבים כועסים וצלילים מחרחרי ריב ומדון, אי אפשר להתכחש לתחושת ההתרפקות הנוסטלגית על זמנים טובים יותר שבוקעת במקביל לאורך כל האלבום כך שבמידה מסוימת נדמה שמה ש- Blanck Mass רוצה לטעון בעצם זה שיש בו אהבה והיא תנצח. אנחנו מתגייסים לצידו, ששים אליי קרב.