Peace Potato

It Calls on Me, האלבום הקודם של דאג טאטל, היה אחד האלבומים הטובים של 2016, הודות למינון תכליתי ומדויק בין פופ לרוק פסיכדלי. הוא לא חילץ אותו מאלמוניותו היחסית, ובדיעבד חשבנו שאולי טוב שכך. למה שנתנגד לאמן שנאמן לעצמו ולכן נשאר "קטן" וכפועל יצוא מכך יותר קרוב לליבנו, כך שגם ההיקשרות לשיריו תרגיש אותנטית ואישית יותר. יחד עם זאת, הצורך להכיר לעולם כותב שירים, מבצע וגיטריסט ברמתו הוא חזק ובלתי נמנע, מה גם שנדמה שהמוזיקה של טאטל מתעגלת והופכת למלודית והרמוניות יותר מאלבום לאלבום, כך שהדמיון לשירים המלטפים של הבירדס, בריאן ווילסון וג'ורג' האריסון חזק מתמיד. אי לכך, בהחלט הגיעה השעה שדאג טאטל ינפץ את תקרת הזכוכית -  שמעט נכפית עליו מתוקף השתייכותו ל-, Trouble in Mind לייבל שלרוב מזוהה עם פסיכדליה חדשה ומעט אזוטרית – ויזכה להגיע לקהל רחב יותר לפחות עם חלק מהשירים שיש ל-Peace Potato להציע.