Beast Epic

לא כל סינגר-סונגרייטר וותיק יכול להצהיר שהאלבום החדש שלו הוא גם האישי ביותר שלו, אבל סאם בים, המכנה את עצמו Iron&Wine מאז תחילת העשור הקודם, יכול גם יכול. אם נדרוש הוכחות קונקרטיות להצהרה הזו, ממוזיקאי שנגע באופן הישיר ביותר בכ"כ הרבה אנשים באלבומיו הקודמים, ובמיוחד בראשונים מביניהם, הוא פשוט ישלח אותנו להתנתק למעט יותר מ-35 דקות מהצרות הקיומיות שלנו ולהתרכז קצת בצרות שלו. או יותר נכון, באופן שבו הוא מתמודד עם מה שהוא מכנה כ-Epic Beast – המפלצת הפנימית האדירה ששוכנת אצלו, כמו אצל כל אחד ואחד מאתנו. Iron &Wine יודע שהוא צריך להילחם בה, אך הוא לא שש אלי קרב ולכן הוא "חמוש" רק בגיטרה אקוסטית ומלווה בחבורת צנועה של נגנים שמפרקת את המפלצת האפית בהדרגה עם "כוח רך" של  אחד-עשר שירים אקוסטיים וחרישיים, מלנכוליים אך אופטימיים ובעיקר כאלה שמחלצים ממנו כמה מתפקידי השירה המרגשים ביותר שלו מאז ומעולם. לא רק שעברו שנים רבות מאז ששמענו אלבום כזה מ-Iron&Wine, אלא שהשיבה הביתה לסאב פופ, הלייבל שגילה אותו לשאר העולם לפני 15 שנה, מביאה אותו לשחרר את אחד האלבומים הטובים בקריירה שלו. כזה שמבלי להסתער עם סכין בין השיניים או וללא כל צורך בהצהרות לוחמניות קורא תיגר על The Creek Drank The Cradle  -  ואפילו על המאסטרפיס Our Endless Numbered Days -  הודות ליכולתו לבטא התבוננות פנימית שלו בעצמו באופן הכנה, הרהוט והפשוט ביותר.