בטח לא שמתם לב אבל כבר עברו ארבע שנים מאז ש-Beach Fossils שחררו את Clash the Truth המופתי שלהם. בזמן שחלף הם הספיקו לחרוש את העולם בסיבוב הופעות מפרך (כולל ביקור בישראל), לככב בסדרה Vinyl של HBO כלהקת Pאנק חלוצית ולהמציא את עצמם מחדש לטובת האלבום החדש. זה לא ש-Somersault עד כדי כך שונה מהשניים שקדמו לו, אבל אם ציפיתם לעוד אלבום אינדי-רוק דרים-פופי ורוטט לעתים מדיסטורשן נכונה לכם הפתעה מרעישה שאינה מרעישה כלל. הביץ' פוסילס עושים פליק פלאק אקרובטי לאחור והצליל החולמני שלהם מקבל טוויסט נוסטלגי, תמים ורגוע מתמיד. במובן מסוים, משהו באלבום הזה מתכתב עם זה האחרון של מק דמרקו, רק שבעוד שדמרקו מזיל ריר ומנמנם על המקלדת שלו, הביץ' פוסילס עומדים נחושים ממשיכים לנגן רוק גיטרות לכל דבר. אומנם בשירים דוגמת "סוכר" ו"יעפת חברתית" הם מעלים באוב ובאופן יותר מובחן את הצלילים של האלבומים הקודמים, אבל רוב הזמן הם שומרים את הרוק שלהם מינורי, ומתבלים אותו במינון עדין של עיבודי מיתרים, פסנתר, צ'מבלו, חליל וסקסופון שמנגנים ברכות ומסמנים במובהק את המהפך השקט שעובר על הביץ' פוסילס מאינדי-רוק לפופ פסיכדלי מזוקק היטב.