עוד לא חלפו המוזות שהנעימו את זמננו סביב Dusk, האלבום האחרון של Ultimate Painting, והנה ג'ק קופר, חצי הצמד, משחרר אלבום סולו ראשון שמתמקד בחיים בבלקפול - העיר בה גדל ויעד תיירותי שהפך למבוקש יותר ויותר עם השנים בצפון-מערב אנגליה - ולמעשה ממשיך את האווירה המיוחדת שהלהקה הזו משרה, הפעם בזכות עצמו. בלקפקול, שזכתה בתואר המפוקפק ה"לאס וגאס של צפון אנגליה", מחלצת מקופר תשע בלדות מלנכוליות על האנשים שמעניקים לעיר את הצביון שמאפיין אותה מאז שהוא זוכר אותה כילד: מהמציל על חוף הים דרך האנשים שנולדו ושורצים בקרבתו, עובדים שקופים בקרנבלים שמפוזרים ברחבי העיר ועד כאלה שמסתובבים עם חמור לצידם, היפים מקומיים ואורחים ביזאריים שהולכים לאיבוד ומטילים את מימיהם ברחובותיה. את הזיכרונות הנוסטלגיים הוא מצייר דרך רוק גיטרות מעודן, שיש בו מעין אנחת רווחה מלאה בהרהורים וכיסופים נמתחים שנשמעים כמו משהו בין האלבומים המוקדמים של Bill Fay לאלבומי הסולו של סטיבן מלקמוס מפייבמנט או גרסא יותר מכונסת בעצמה (ורוויה ביותר פסיכדליה) של קווין מורבי. קופר הוא גם גיטריסט מצוין, וירטואוז מינימליסטי, ואם לא היה כזה אולי האלבום הזה היה מתמסמס מעט. לא רק שזה לא קורה, אלא שהרצון לנבור ב-Sandgrown, גדל משמיעה לשמיעה, כמו גם הרצון להיות בעל יכולת בהייה והתבוננות כמו שיש לו להציע באלבום היפהפה הזה.