Songs Of Praise

האסוציאציה הראשונה כשלוטשים מבט חטוף בעטיפה היא Pet Sounds של הביץ' בויז, אך בעוד Shame הם בריטיים והמוזיקה שלהם חפה מהרמוניות קוליות צפופות, ימים יגידו אם הם חייהם יהיו סוערים ומסעירים כמו של האחים הקליפורניים לבית ווילסון ובן דודם מייק לאב.
מה שבטוח בינתיים הוא ש-Shame עלו על מסלול ההתנגשות הנכון עם פוסט-פאנק עכשווי שממשיך את המתווה הסנסציוני של להקות כמו הליברטינז וארקטיק מאנקיז, מיישר קו עם זה של ה-Fat White Family ו-Sleaford Mods (מינוס היפ הופ, פלוס מלא גיטרות) ומצדיע לאבות המזון של הז'אנר – הקלאש, הפול, ג'וי דיוויז'ן, הבאזקוקס ו-Gang of Four – במה שמסתמן כאחד אלבומי הבכורה הטובים ביותר של השנים האחרונות עם עשרה שירים חסרי בושה, נוטפי עזוז, חוצפה ושנינות שמתחככים במערכות העצבים של החיים, מטלטלים אותן, סוטרים להן, פותחים במנוסה, נתפסים, נענשים, מסרבים ללמוד לקח וחוזרים על אותם דפוסי התנהגות באלבום שבתכליתו הוא רדיקלי אך בזכות המילים הנוקבות והלחנים האקסטטיים יקח את Shame רחוק מאוד. העיתונות הבריטית כבר מיהרה להכתיר את  Shame כ"הלהקה הטובה ביותר באנגליה". האזנות חוזרות ונשנות לאלבום הזה מחזקות את התחושה שהפעם יש לזה בסיס - ההייפ מוצדק והתואר לא ריק מתוכן.