אד טרנר והדנילוף סנטר היו גיבורי הרוק'נ'רול של מעט מדי אנשים בסוף העשור הראשון ולתוך העשור השני של המאה הנוכחית. מי שנחשף אליהם באוזניים פתוחות ובלב הולם – דאג להתייצב בכל הופעה ולהפיץ את השמועה, עד שהם הפכו ללהקת קאלט פוטנציאלית. פוטנציאלית, כי הם לא טרחו אף פעם לשחק את המשחק. נאמנים לזעם, לרעש, לחיפוש של הצליל ושל הרצון ליצור – נראה שהם כמעט לא התעסקו במבט השיווקי. ההופעות כמעט לא פורסמו, לפעמים נקבעו בהתראה של ימים ספורים, האלבומים יצאו בלייבלי מחתרת וכמו שכתב עליהם חן מרקס במעריב בזמנו: "בכל פעם שאד טרנר משחררים אלבום לאוויר העולם (ויש כבר שניים כאלה), הם ממהרים לרדת למחתרת, או לרדת מהארץ – או שני הדברים בו זמנית." כך או כך, דווקא העובדה שהם לא שיחקו את המשחק השיווקי, משאירה את ההקלטות שלהם רלוונטיות וחזקות גם היום, שמונה שנים מאז ההקלטה האחרונה שלהם. גם היום אד טרנר והדנילוף סנטר לא נשמעת כמו אף להקה אחרת. כן אפשר לחוש שם בהשפעות הקלטת של נושאי המגבעת. כן, היה שם משהו מהסאונד הרזה של סוניק יות' המוקדמת, מנירוונה של ימי בליץ' או של ווייט-סטרייפס לפני יועצי התדמית. אבל היה שם שם חיבור שורשי למוזיקת נשמה, היה שם רצון וכושר-השתנות, ובעיקר היה שם חיבור לכאן ולעכשיו שלהם כאמנים ולמול המרחב שהם חיו בו (ואנחנו חיים בו עד היום). היה שם פופ, היה שם רוק'נ'רול, היו שם זעם, אנרגיה, תופים, בס וגיטרה והרבה דיסטורשן. היה שם גם סשן הקלטות עם אסי תג'ר שהתוצאה שלו היתה אנטי-פופ מהפנט. אד טרנר והדנילוף סנטר 2009 – 2015 הוא למעשה הפעם הראשונה שבה ההקלטות של הלהקה עולות על ויניל. זה אוסף עם מיטב השירים המוקלטים של הלהקה לאורך שנות הפעילות שלה, שנערך על ידי חברי הלהקה